חפש רק בנושא זה






ברוני הממון והקסם האבוד של הכדורגל

הכדורגל הישראלי זוכה בשנים האחרונות לעדנה מפתיעה דווקא מהזווית, שלכאורה היתה הכי רחוקה ממנו: הכסף הגדול. משום מה, בעלי הון מכל הסוגים מתנפלים עליו כמוצאי שלל רב, בעוד שפרנסיו ההיסטוריים מתמסרים בחדווה
  07/03/06
טורים נוספים
הופיע גיליון מס' 19 של מגזין "דינמי און ליין"
תקשורת ספורט 2: סל עצמי לקבוצת הנשים
תקשורת ספורט 1: לא ספורטי.וי
היסטוריה של ספורט: ישראל מול העולם
טורים נוספים
הופיע: גיליון מרץ 2006 של מגזין דינמי און ליין
גיליון מס' 14 של מגזין "דינמי" - עכשיו באוויר
טורים נוספים

בחודש אוקטובר 1961, התנהל  מעל דפי העיתון 'חדשות הספורט' רב-שיח  על האפשרות והכדאיות של המקצוענות בכדורגל הישראלי . בהקשר זה התפרסם מאמרו של אברהם (אייבי) אפשטיין, שכיהן בעבר הלא רחוק כמנהל קבוצת הכדורגל של הפועל תל-אביב, ובזמן פרסום המאמר בעיתון שימש כמנהל המסחרי של חברת 'קרגל', חברה מסחרית מן הסקטור הפרטי. במאמרו בחדשות הספורט, הביע אפשטיין תמיכה בכדורגל מקצועני (למחצה) ותקף את "עסקני הסקטור השלישי... האנשים המעשיים והמכריעים בעלי הרמה המוסרית הירודה, חסרי ההשכלה ובעלי השררה, אותם לא מנחה כל מסגרת ציבורית אלא חושיהם החזקים... הם משחקים בהתאחדות ובעסקניה ועם זאת בשחקני הכדורגל -- במדינה בכל דרך ושיטה הנראית להם".

דברים אלה עמדו בניגוד לדבריהם של אחרים שהשתתפו בדיון, רובם ככולם נציגי מרכזי הספורט דאז. האחרונים למעט נציג בית"ר שהביע תמיכה מסויגת, הביעו התנגדות גורפת וחשש "הממון יסנוור עיניהם של שחקנים ישראלים מצטיינים, שהכבוד הלאומי ומדי הייצוג לא יקסמו להם עוד". אייבי אפשטיין לא התעצל, והוסיף למאמרו דיאגנוזה  של 'הכדאיות הכלכלית' בנוגע לאפשרות לקיים כדורגל מקצועני כבר אז. דוק: מקצועני ולא מסחרי, היינו כזה שהעוסקים בו מתפרנסים ממנו אך המועדונים והקבוצות נשארים בחזקת עמותות ציבוריות ללא מטרות רווח. הדיון באשר למקצוענות בכדורגל הוסר מסדר היום, אך זרעי כבר נטמנו וציפו לזמנם.


כדורגל בטעם של פעם. יש טעם לגעגועמשחק שמתנהל על-פי עקרונות פוליטיים

 

למי שקורא את הדברים הלו בהקשר של הכדורגל העכשווי יש לבאר כי מדובר בתקופה -  אל נכון כמעט בשוליה - שבה התנהל הכדורגל על-פי עקרונותיו של מודל פוליטי. בעצם, כל החברה הישראלית התנהלה על-פי המודל הזה, שעיקרו היה והינו, שצרכים ורצונות פוליטיים (בדרך כלל לא הובחנו ההבדלים שביניהם) הם אלה שמכתיבים את התנהגותן של ערכאות אחרות, למשל הכלכלית. לקורא בן זמננו יש להוסיף ולאמור, כי בזמן ההוא סופקו כל צרכיו של הכדורגל הישראלי, כלומר צרכיהם של המועדונים הפזורים בכך רחבי הארץ, על-ידי ארגונים פוליטיים: מרכזי הספורט הארציים, הפועל המכבי ובית"ר, שכל אחד מהם היו מחובר למפלגה פוליטית, דאגו לצרכי הקבוצות שלהם. בשנים ההן על אף מה שמסופר בדברי הימים  של הכדורגל - חלקם דמיון ובדיה - באשר לסידורי עבודה לשחקנים, תשלומים וכולי, הכדורגל הישראלי היה חובבני. מי שניהלו אותו עשו זאת ללא תמורה כספית. למעט מאמנים בקבוצות הליגות הבכירות וקומץ של שחקנים, לא ניתן תגמול בעין עבור הניהול וההשתתפות. אגב גם התגמול החומרי שניתן למעטים בלבד, לא  היה משהו לכתוב עליו הביתה. שחקנים שחפצו "להתעשר" מן הכדורגל ירדו לדרום-אפריקה.

אבל כבר אז החל, בטורים נמוכים, מהלך ההתמקצעות והתמסחרות הכדורגל הישראלי. במשך הזמן החלו שחקנים לדרוש ולקבל תמורה חומרית בצורות שונות ( כסף, דירה, דחפור וכולי), בעוד שהמועדונים שמרו על מעמדם כאגודה עותומאנית ללא מטרת רווח. המרכזים העלימו עין וההתאחדות לכדורגל שלמעשה נשלטה על-ידם, "לא שמעה",  "לא ראתה" ולא הגיבה. כיוון שלאף אחד מן המרכזים הללו ולבטח שלא למועדונים היה די ממון כדי לרצות את השחקנים, "התנדבו" האוהדים לקבץ ולחלק. ראשית החטאת החלה  אז, ומשם התגלגל הכדורגל הישראלי בתהליך הולך וגובר אל עבר היעשותו למקצועני. מקצוענות כאמור עדיין אינה התמסחרות  וזו בוששה לבוא, אך בראשית שנות התשעים, הגיעה גם היא אל הכדורגל הישראלי. על שחקני הכדורגל, מנהלי הכדורגל ובמיוחד על האוהדים, עבר מהפך. זה לא אותו כדורגל של אז.

מה שקרה אחר-כך  עם הכדורגל הישראלי לא היה פרי יוזמתו שלו. שום גורם לא החליט, אחרי שיקול דעת, להפוך את הכדורגל למסחרי. בדומה למקומות אחרים בעולם, הפיכת  הכדורגל למקצועני ולמסחרי, נכפתה עליו מהסביבה בה הוא עוגן. בעצם, מה שקורה עם הכדורגל הישראלי הוא פועל יוצא למה שקורה לחברה הישראלית כולה: היא הולכת ונעשית לשבויה בידי הניאו-ליברליזם. היא נעשית לחברה קפיטליסטית דומה יותר ויותר לחברות אחרת מן הטיפוס הזה. המאפיין הדומיננטי המגלם אותה כיום היא ההפרטה שאינה פוסחת (כמעט) על שום דבר. נדמה כי דבר לא יעצור את הסחף: כולם רוצים להיאנס, גם הכדורגל.

צילומים: אבי שי
ההתאחדות לכדורגל נתפסה בנבדל

בשנת 1993 רכש יעקב שחר את זכויות הניהול של מכבי חיפה. למעשה, הוא נהפך לבעליה ועל פיו יישק דבר. אחר-כך רכש רובי שפירא את זכויות הניהול של הפועל חיפה. ומכאן ואילך נמכרו/נרכשו זכויות הניהול של כמעט כל קבוצות הליגה הבכירה, שעד מהרה הפכה לליגת-העל. ההתאחדות לכדורגל שיזמה את "שדרוג " הליגה, התנהגה כמי שמקבל עליו את הדין. הגוף שהופקד על שמירת הכדורגל עבור הציבור נכנס למצב של נבדל: הכדורגל הישראלי מתנהל כבר זמן מה בלעדיו.

 

אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. אין בכך טעם והגיון. אך כדאי ללמוד כמה דברים שהיו ואינם כרגע, ושניתן להשתמש בהם בשום שכל, כדי להחזיר לכדורגל, ובעיקר את הקסם שלו, לאוהדיו. כי כאשר נוהל הכדורגל על-ידי המרכזים הארציים (וגם כאשר הוא הושחת על ידם) היה בו אלמנט אחד בסיסי ראוי לציון: זה היה כדורגל של האוהדים ושל הקהילות שלהם. בעצם החברות בהפועל, במכבי או בבית"ר, היו האוהדים שותפים, אמנם בעקיפין, במועדון הכדורגל שלהם. תמורת דמי חבר שנרשמו 'בפנקס האדום' של הפועל, קיבל המחזיק רשות להיכנס למגרש ולצפות במשחקי קבוצתו. יתרה מזאת: באמצעות הבחירות למועצות הפועלים המקומיות, היתה לחברי הפועל השפעה על בחירת הנהלת המועדון. אכן לעסקני המפלגות וההסתדרות הייתה ההשפעה הרבה  ביותר, אך קיומם הבו-זמני של גורמים פוליטיים לא אפשר להם להתנהג כאילו המועדון הוא שלהם לתמיד. איום הבחירות שהלך וגבר כאשר הליכוד בלבוש הישן שלו (גח"ל) נכנס להסתדרות, היה (גם) נשקו של האוהד.

מרכזי הפועל מכבי ובית"ר הולכים ומתאדים. אין להם כמעט שום משמעות באשר להתנהלותו של הכדורגל המסחרי בישראל. אבל מושג הכדורגל הקהילתי, זה שמאפשר לאוהדיו להיות שותפים על אמת, המושג הזה שטופח ואחר כך הושמד על-ידי המרכזים, ראוי לבחינה מחדש. במיוחד על רקע התמורות שעובר הכדורגל הישראלי כאן ועכשיו, שעלולות לעוות את מהותו ואת צורתו.


הברונים מתנפלים על השלל

 

עכשיו נפתח פרק חדש. בעשור האחרון כאשר הכדורגל הישראלי החל להתמסחר בקצב מתגבר, היה חסר מימד אחד כדי לקבע אותו במובן "הכי אמיתי", כמוצר גלובלי. היה חסר הון גדול, במיוחד הון זר גדול. עכשיו הושלם, לכאורה, החסר. הברונים החדשים נטפלו לכדורגל כמוצאי שלל רב. לא ברור  מה מניע אותם, קשה להאמין כי מדובר בעסקה כלכלית לשמה אף שיתכן וניתן להפיק תשואה ממועדון כדורגל - למשל, השתתפות במפעלים של אופ"א (התאחדות הכדורגל האירופאית). אפשר לשער כי מעורבים כאן אלמנטים פוליטיים מסוימים וגם מקומו של האגו לא נפקד. מכל מקום, יש להניח כי בשלב כל שהוא יקטפו הברונים את הקופון ובידי האוהדים יישאר הספח שפג תוקפו. כבר היו דברים מעולם גם בישראל, למשל ביקורו הפוגעני וקצר הימים של גד זאבי בבית"ר ירושלים.

אין לתמוה  על ההתפעלות הרבה של אוהדי כדורגל מעצם בואם של הברונים. לרבים מהם נדמה כי אלה יושיעו את הכדורגל - אל נכון את המועדון שלהם - ויביאו אותו לאירופה על מגש. יתכן, אך כלל לא בטוח. מכל מקום, גלי החנופה שמרעיפים אוהדים על הברונים מעוררים חשש כי הכדורגל הוא אכן 'אופיום של ההמונים', ההון המובטח למועדונם מערפל את חושיהם בעיקר ביחס לסכנה הטמונה בו באשר למעמדם הם. כי טבעם של בעלי ההון שרווחתו חשובה להם יותר מרווחת הנהנים הלא ישירים ממנו. ברגע שהם יחושו כי הונם בסכנה, המועדון יהיה שווה בעיניהם כקליפת השום.

יש (ואולי בעצם אין) לתמוה גם על ההתלהבות הגובלת בחנפנות של נוגעים למיניהם בכדורגל, כמו בעיקר עיתונאים ופרשנים. גם לרבים מהם שהופעת ההון הגדול סימאה את דעתם,  נדמה כי הקשר שבין האחרון לכדורגל ייטיב עמו באופן מיוחד.  להלכה, עד גבול מסוים יש להניח כי ההון עשוי לסייע לכדורגל הישראלי, אבל יש לזכור שני דברים:  אחד, אין קשר ליניארי מובהק בין עוצמת ההון לתפוקה, הנטייה היא בדרך כלל אסימפטוטית, קרי בשלב מסוים תוספת של יחידת הון אינה מפיקה כל תמורה. יתרה מזאת, היא אף עלולה לרדת. שניים: בשונה מהקשרים אחרים ובגלל  טבעו המיוחד של משחק הכדורגל, התפוקה הנובעת ממנו, ובמיוחד טובת האוהדים, אינה ברת מדידה ביחידות של רווח והפסד. בכדורגל יש קסם שאין באירועים אחרים, הקסם הזה שקשה להגדירו במלים, הוא שעושה אותו למה  שהוא. ואת הקסם הזה עלול ההון לאדות.

הכדורגל המודרני, יש להודות, זקוק להון כדי להתקיים. אבל ההון לבדו אינו יכול להצמיח כדורגל מהנה. הנה למשל, שתי קבוצות כדורגל מפורסמות מאוד. צ'לסי וברצלונה. בתמיכתו הנדיבה ביותר של מר רומן אברמוביץ, אחד מהאוליגרכיים ששדדו (בנימוס) את העם הרוסי, נהפכה צ'לסי ולמכונת כדורגל. משחקה משול למנוע שחופת המתכת הוסרה ממנו והוחלפה בחופה של זכוכית: ניתן לצפות בתנועת הגלגלים והמפרקים והפיסטונים וכולי, שנעים בקצב אחד שוב ושוב ושוב. אבל לעזאזל,  כמה זמן יכול אוהד כדורגל אמיתי לצפות במכאניקה של כדורגל? היכן הם אותם רגעים "בלתי צפויים", שבהם מתרחש במגרש משהו מסעיר? היכן היא הרוח שמשביה מעבירים צמרמורת בגופם של האוהדים? והיכן היא הפשלה המעצבנת שבלעדיה אין למשחק הכדורגל את קסמו?. בבארסה. במועדון כדורגל שכל משחק של קבוצתו  עשוי להיות לחוויה אכסטטית לאוהדים, וגם למי שאינו נמנה עמם. בבארסה, היכן שנוצר חיבור  מיוחד של שיתוף פעולה בין ההון לאוהדי המועדון. בבארסה: בקבוצה שהכדורגל שלה אינו משול למכונה משוכללת אלא להופעה של להטוטנים , ג'ונגלרים. בקבוצה שבה כמעט כל משחק הוא חידוש הקסם של הכדורגל.



האוהדים חייבים להיות חלק בלתי נפרד מהכדורגל

הכדורגל הישראלי אינו דמות המראה של החברה. אבל הוא מייצג, או גם משקף חלקים נכבדים ביותר ממנה. צורתו וניהולו של הכדורגל הישראלי נקבעים מחוצה לו. צורתו וניהולו הם תמיד (במיוחד בישראל) פועל יוצא של מה שמתרחש בסביבתו הפוליטית, הכלכלית והתרבותית. בכך הוא דומה עד מאוד לכדורגל במקומות אחרים. הערכה והביקורת הנשמעת כאן ביחס להתמסחרותו אינה נייטרלית: היא ניזונה מתפיסה  רחבה יותר באשר למה שרצוי לכלל החברה הישראלית. ומה שרצוי לכדורגל הישראלי הם שני דברים: אחד, שהוא יישאר משחק שקסמו טמון באי הוודאות של תוצאותיו. זו יש להוסיף, אחת מן התכונות הכי מיוחדות של המשחק הזה שעושות אותו לתיאטרון חיים הכי אמיתי שניתן להמציא. שניים, שהוא לא יילקח (יוחרם) מן האוהדים שלו. כדי שזה לא יקרה האוהדים חייבים להיות חלק בלתי נפרד מניהולו. ההון צריך לפנות להם מקום.

הברונים החדשים של הכדורגל הישראלי לא פתחו בשום מהלך חדש. הם רק מעצימים את הקיים לרמה "אירופית", בלי המגבלות שהטילה אירופה על המניפולציה של ההון בכדורגל (למשל, מערכת המשפט של האיחוד האירופי). מבחינת הכדורגל עצמו, הברונים גם אינם אשמים בשום דבר. לא הם יזמו את מהלך ההתמסחרות של הכדורגל הישראלי, הם באו אל המוכן ולא הם שצריכים לתת דין וחשבון בהקשר לזה. מי שכן צריך לתת דין וחשבון הוא הגוף המופקד על ניהולו של הכדורגל בישראל, כלומר ההתאחדות לכדורגל, אבל כפי הנראה -  ממנה לא ניתן לצפות הרבה בעניין זה. היא נכנעה עוד בטרם קרב.


זה נשארו רק האוהדים. באנגליה מסתמנת תמורה: בעידוד הממשלה הבריטית החל מסע של השבת הכדורגל לבעליו באמיתיים, לאוהדים. במקומות אחרים למשל ספרד, על אף התמעטות המועדונים שהנהלתם נבחרת על-ידי אוהדים הרשומים בחברי המועדון (התמעטות שנגרמה על ידי בעלי ההון), עדיין יש לצורה זו של יחסי אוהדים-כדורגל, אחיזה של ממש. באיטליה נוטלים האוהדים יוזמה באמצעות הקמת התאגדויות משלהם - האולטראס למיניהן, שהפן המיליטנטי שלהן מסתיר פן אחר -  את התשוקה למעורבות של ממש בכדורגל שלהם. תשוקה עמוקה ומוכרת שלידתה כמעט עם זו של הכדורגל, שעיוותי ההתמסחרות של המשחק הזה תיעלו חלקים ממנה למסדרונות האפלים של האלימות והזמינו מיני גורמים פוליטיים מן הצד המזוהם של המפה הפוליטית שהפכו את אצטדיוני הכדורגל ללוח המודעות של הגזענות.

 

מאז ומעולם היה הכדורגל מוצר תרבותי שאינו דומה לכל שאר המוצרים. ייחודו היה בכך שמעולם לא התקיימה חציצה של ממש בינו לבין אוהדיו. גם מסך הטלוויזיה אינו חוצץ. קסמו היה נעוץ בין השאר בדיאלוג  הפתוח הנמשך בינו לבין האחרונים, בכל מקום בו הם נמצאים. ההון הגדוש של הברונים החדשים מאיים על תכונותיו הסגוליות של המשחק הזה, שהזיקה אליו (במאמרו של ביל שנקלי) אינה  עניין של "חיים ומות, אלא הרבה  מעבר לזה". אין צורך לפרש.

 

נ.ב.: מאמר זה נכתב עוד בטרם שהכוח ועכו חרבו לבית"ר ולמכבי תל-אביב את הגביע בהתאם.



פרופ' אמיר בן פורת - החוג   למדעי ההתנהגות, המסלול האקדמי- המכללה למנהל, ראשון-לציון           

 

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
משחק מנהלים
המאמן בעידן המודרני כבר איננו רק "מכונת אימונים" ונדרש להפגין גם כישורי ניהול שונים


תשתחררו
כולם מכירים את חשיבות החימום לפני האימון, רבים מזניחים את השחרור וההרפיה אחריו. מולי אפשטיין מסביר כמה זה חשוב


מציאות מדומה
אימון הדמיה הוא חלק חשוב בתוכנית האימונים. המטרה: להכיר את סיטואציית התחרות ואת תגובות הספורטאי ולהפחית את הלחץ


כדור לבטן
ענת מאיר מציגה סדרת תרגילים לחיזוק שרירי הבטן עם כדור כוח גמיש