חפש רק בנושא זה






הדרך למעלה

ב-1966, עת שהו בשליחות צבאית בטנזניה, ניצלו אריה הלוי וחבריו את שהותם במקום לטיפוס על פסגת הר הקילימנג'רו, הגבוה באפריקה, כשבדרך הם שוברים את הנורמות המקובלות לטיפוס הקשה
  10/07/06
הלוי חותם בספר האורחים בפסגת הקילימנג'רו
הלוי חותם בספר האורחים בפסגת הקילימנג'רו
מאמרים נוספים בתחום
התעלמות אמנותית
הד"ר הראשון לחינוך גופני – ד"ר דב אלדובי ז"ל 2009-1920
טדי קפלן – הספורט ההישגי לא יוצא לפנסיה
אמנות הבריאות
מאמרים נוספים בתחום
כדורגל 2008: זילות במעמד המאמן
הנוסחה להצלחה: רשמים מפיו של האנגלי האגדי, סר טרבור ברוקינג
כדורגל: המאמן הוא המנצח על התזמורת הזאת
"המכון הוקם ב- 1957. מאז, וינגייט הוא הבית השני שלי"
ספורט תחת אש
So Special
יוגה - כתרגול לילדי ADD/ADHD
שם המשחק: שיווק
אימון ממוחשב
איך עושים תחרות?
מי גאון של אמא?
קיקר – המשחק שכובש את העולם בבעיטה
נטבול: כמו הכדורסל בראשיתו
משחק ביתי
חגורות גב: האם הן מונעות פגיעה בעמוד השדרה?
אופניים בחורף: רוכבים (גם) בסערה
זה היה סיפור של חורף. ויותר
עניין לחוץ: רכיבה על אופניים ופריון הגבר
מאמרים נוספים בתחום

לפני 40 שנה (1966) נשלחתי על ידי צה"ל לטנזניה כראש צוות ויועץ לסגן הנשיא בנושא השירות הלאומי.


באחת מפגישותי עם שניים מקציני הצוות, מיקי בר-מנחם ומשה להב, הועלה הרעיון לנצל את שהותנו בטנזניה ולהעפיל לפסגת הר הקילימנג'רו, הגבוה בהרי אפריקה, 19,340 רגל גובהו (כ-6 ק"מ), השוכן על קו המשווה בגבול הצפוני של טנזניה עם קניה. מיקי קיבל על עצמו את הארגון. התאריך שנמצא מתאים היה נובמבר 1966.


יצאנו לכיוון מלון קיבו, השוכן לרגלי הר הקילימנג'רו, ליד העיר מושי. המלון מצוי בגובה 5,000 רגל, וממנו מתחילה ההעפלה. משה, שהיה טייס חובב, הגיע בטיסה. מיקי ואני יצאנו ברכבת מדאר– א- סלאם, בנסיעה של 24 שעות. באחת מחניות הרכבת, התפתחה שיחה עם מכונאי הרכבת. כשהתבררה לו מטרת נסיעתנו, נדהם וטען ש"הרבה לבנים ניסו להגיע לפסגה, אבל איש לא הגיע. הרבה מתו בדרך, ומעטים חזרו. מי שאומר שהגיע לפסגה שקרן".


בבירור מוקדם במשרד "מועדון המטפסים" ניתנו לנו כמה עצות המתאימות למטפסים אירופאים. לנו היו השגות לגבי כושרנו ויכולתנו:


רצוי לשהות במלון יומיים-שלושה כדי להרגיל את הגוף לתנאי הגובה. אנחנו, הישראלים, החלטנו לצאת למחרת.


חייבים לצאת עם מורה דרך ועם שני סבלים נלווים לכל צועד לנשיאת שמיכות, בולי עץ להסקה ומזון. אנחנו החלטנו להסתפק במורה דרך ובסבל אחד לשלושתנו. כל אחד מאתנו נשא על גופו מטען במשקל של כ- 10 ק"ג.


הטיפוס לפסגה נמשך ארבעה ימים, כשבסופו של כל יום חונים בצריף שבו דרגשים מעץ בשתיים-שלוש קומות כמיטות. ביום הרביעי חוזרים לצריף שממנו יוצאים או לצריף של היום שלפניו, וביום החמישי חוזרים לבסיס היציאה. אנחנו החלטנו להשתדל לחזור ביום הרביעי מפסגת ההר עד לבסיס היציאה.


המרחק מבסיס היציאה הוא 34 מייל (כ- 55 ק"מ), והפרש הגובה כ-14,500 רגל (למעלה מ- 4.5 ק"מ).


התחלנו את יום הצעידה הראשון בשעת בוקר מוקדמת. כבר בצעדים הראשונים חשנו בהבדל העצום בין ההליכה במישור לבין העלייה הרצופה בתנאים שבהם הטמפרטורה והחמצן יורדים בהדרגה.


בשעות הראשונות צעדנו בדרך עפר, שבשוליה מטעי בננות ושטחים מעובדים, וביניהם פלגי מים. מראה מרהיב בגוני ירוק שונים. יום הצעדה הראשון הסתיים אחרי שמונה מיילים בצריף הנקרא "מנדרה" (בגובה 9,000 רגל). כאן נגמרה דרך העפר. הצריף בעל דופן כפול. לידו מעיין מפכה. במקום התגורר כפרי מקומי, שגידל קצת ירקות. הוא שהכין לנו ארוחת ערב, ולמחרת ארוחת בוקר.


יום הצעידה השני התחיל ביער סבוך, בין עצים ושיחי שרך, ופלגי מים קרים. ההליכה היתה אפשרית בשביל המוכר רק למורה הדרך. לאחר כמה שעות הליכה נגמר לפתע היער, ולפנינו התגלתה ערבה צחיחה וקרה, שהצמחייה היחידה בה היתה שיחי קקטוס, המתנשאים לגובה של מספר מטרים. תוך זמן קצר הגענו לשלט קטן ודהוי ליד מעיין, ובו כתוב "המים האחרונים". מכאן ואילך, ניתן יהיה להרוות את הצימאון רק ממימייה או מחופן שלג שמומס בפה. ואכן, בשולי הסלעים התגלו מצבורי שלג, עדיין קטנים. בסופו של יום זה, אחרי כ-10 מייל, הגענו לצריף "מרומבו" (בגובה 12,335 רגל). הצריף לא היה מבודד כקודמו, ודרגשי העץ היו ללא מזרונים. כל איש פרש שמיכה והתכסה בשתיים. את ארוחת הערב הכין הסבל, שלפני כן הדליק מדורה לחימום, שדעכה לקראת חצות והשאירה אותנו להתמודד עם הקור הגובר.


יום הצעידה השלישי היה קשה מקודמו, השיפוע גדל, הטמפרטורה ירדה והחמצן התמעט. ההליכה היתה איטית ואחרי כמה עשרות מטרים עצרנו לנוח ולאזן את הנשימה. מקל ההליכה הפך לחיוני ביותר. שביל ההליכה התפתל בין הסלעים והאריך את אורכו. השלג נראה כבר בריכוזים יותר גדולים ושימש כמקור יחיד להרוות את הצימאון. השמש יקדה למרות הקור. היינו חייבים להרכיב משקפי שמש ולמרוח קרם הגנה על הפנים נגד כוויות. לא עצרנו לחניות והסתפקנו באכילת שוקולד וביסקוויטים. בסופו של יום זה, לאחר 10 מייל, הגענו לצריף "קיבו" (15,500 רגל). הפעם לא היתה מדורה לחימום. בגזרי העץ האחרונים הכנו שתייה חמה וארוחת ערב, והתארגנו ללינה. בעל כורחנו, ישנו בזוגות, והתכסינו בשלוש שמיכות. גם הבודד שנשאר, התכסה בשלוש שמיכות. הנעליים שימשו תחליף לכר. הטמפרטורה מתחת ל-0. אי אפשר היה להירדם. הוספנו בגדים על הפיג'מה, שעזרו לשעה קלה.

החלטנו לסיים את הלינה, ויצאנו ליום הצעידה האחרון בשעה 2:00 לפנות בוקר. מורה הדרך והסבל נשארו במקום. השביל היה ברור והם מיותרים. את השביל זיהינו בעזרת פנס יד. המטרה – להגיע לפסגה לקראת הזריחה. לפנינו עמדו שישה מיילים.


הקור ומשקל הבגדים היקשו והאטו אותנו. הספק התחיל לכרסם, האם נגיע לפסגה בטרם הזריחה? וחמור מזה, אולי לא נצליח להגיע לפסגה! הקושי העיקרי נבע מדלילות החמצן. צעדנו שלושה-ארבעה צעדים ועצרנו להסדרת הנשימה, וחוזר חלילה.


באופק השחר התחיל להפציע, ולא היתה לנו הערכה כמה נותר לנו לפסגה. לפתע, קרני השמש קיבלו את פנינו. איחרנו את הזריחה. אבל החום שהן הקרינו החדיר בנו אנרגיות חדשות, ואכן, תוך עקיפת סלע ענק, החוסם את השביל, מצאנו את עצמנו בפסגה. (בגובה 19,340 רגל). המטרה הושגה! התיישבנו מותשים, מנסים להסדיר את קצב הנשימה ומתמסרים לנוף החדש. מתחתינו ולפנינו מכתש ענק של הר געש כבוי, מכוסה בשלג עד, ומבסיסו הזדקרו גושי קרח מרהיבים, יצירת אמנות אלוהית.


לצדנו, על תל קטן, היה תקוע מוט ועליו שרידי דגלים של לאומים שונים. מיקי ומשה הוסיפו את דגל ישראל, שתוך ימים גם ממנו ישאירו הרוחות העזות רק שרידים. במקביל, זחלתי אל "ספר האורחים", לוח מתכת יצוקה בבטון ועליו דפים צהובים מתחת למכסה. רבות החתימות על גבי הדפים. בכולם הכתב לא ברור כתוצאה מהקור, מהעייפות ומההתנשפות. הוספתי בכתב ידי "גם אנחנו, מיקי, משה וארהל'ה,הגענו מישראל, נובמבר 1966".


למרות שהתבקשה חנייה ארוכה כדי לספוג את מלוא החוויה, הרצון לסיים את המסע בו ביום גרם לקיצורה ולתחילתה של הדרך חזרה. השיפוע כלפי מטה, השמש המחממת שהפשירה את השרירים והחמצן שהתווסף בהדרגה אפשרו להגביר את הקצב. תוך כשעתיים הגענו לצריף קיבו, שבו התחלנו את היום האחרון. מורה הדרך והסבל המתינו לנו עם ארוחת בוקר. פשטנו את הבגדים המיותרים והפיג'מות, ויצאנו בצעידה מהירה בכדי להגיע ליער ולחצות אותו בטרם השקיעה. ואכן, גם במשימה הזו הצלחנו. השמש שקעה, ואנו המשכנו בצעידה מהירה, הפעם על דרך העפר, ובשעות הערב המאוחרות הגענו ל"קיבו הוטל", שאותו עזבנו לפני ארבעה ימים. עייפים אך מרוצים, נפרדנו בלחיצות ידיים ובתשלום נאות למורה הדרך והסבל, והתייצבנו בפני נציג מועדון המטפסים, שהעניק לכל אחד מאתנו את זר "כובשי הפסגה", שעשוי מפרחי המקום. שלא כמקובל, "הענקנו" לעצמנו למזכרת גם את מקלות ההליכה שקיבלנו לצעדה והפכו להיות חלק מאתנו. הזר והמקל שמורים אצלי עד היום.


מלחמת ששת הימים שפרצה בארץ, הביאה לניתוק היחסים בין טנזניה לישראל. שלטונות טנזניה ביקשונו לעזוב את ארצם בטרם עת. במהלך שהותי בטנזניה חוויתי חוויות רבות, אך ההעפלה לפסגת הקילימנג'רו, האפילה על כולן!    



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
משחק מנהלים
המאמן בעידן המודרני כבר איננו רק "מכונת אימונים" ונדרש להפגין גם כישורי ניהול שונים


תשתחררו
כולם מכירים את חשיבות החימום לפני האימון, רבים מזניחים את השחרור וההרפיה אחריו. מולי אפשטיין מסביר כמה זה חשוב


מציאות מדומה
אימון הדמיה הוא חלק חשוב בתוכנית האימונים. המטרה: להכיר את סיטואציית התחרות ואת תגובות הספורטאי ולהפחית את הלחץ


כדור לבטן
ענת מאיר מציגה סדרת תרגילים לחיזוק שרירי הבטן עם כדור כוח גמיש