חפש רק בנושא זה






עדותו של פרשן טלוויזיה

הכוכבת האמיתית של משחקי אתונה היתה התקשורת. התקציבים הדמיוניים והכמות האדירה של שעות שידור מחד, ומספר הצופים מאידך מחייבים את פרשני הטלוויזיה להתמקד לא בספורט בלבד אלא גם במה שמאחוריו
 


בערב ה- 13 באוגוסט 2004 התמקדה תשומת הלב העולמית באיצטדיון האולימפי של אתונה, שבו נפתחו המשחקים האולימפיים ה- 28 של העת המודרנית. במשחקים אלה נשברו לא רק שיאי עולם ושיאים אולימפיים - אלא גם כל שיאי התקשורת. 300 רשתות טלוויזיה שהגיעו כמעט מכל פינה על הגלובוס שידרו במשך 16 ימים סך כולל של 35,000 שעות אולימפיות (כ- 2,000 שעות ביום). ארבעה מיליארד אנשים, שהם יותר מ- 80% של פוטנציאל הצפייה העולמי בטלוויזיה, צפו במשחקים 10 שעות ביום בממוצע. מדובר בסך של 40 מיליארד שעות צפייה - נתון ללא אח ורע בתולדות התקשורת הטלוויזיונית.

 

המשחקים האולימפיים נהפכו עם השנים לאירוע תקשורתי בסדר גודל כה מדהים, עד כי לא ניתן כלל להפריד את ההיבטים הספורטיביים מן התקשורתיים ולהיפך. מעורבותה של התקשורת במשחקים מתאפיינת אולי יותר מכל בעובדה שבהשוואה למספר הספורטאים הלוקחים חלק במשחקים (כ- 11,000) מכסים אותם לא פחות מ- 20,000 אנשי תקשורת. כלומר, שני אנשי תקשורת על כל ספורטאי...

 

סכומי הזיכיונות הטלוויזיוניים של אתונה הסתכמו ב- 1.5 מיליארד דולר, ובהתאמה עלה גם תעריף הפרסום, בפרט בשעות צפיית השיא. רשת NBC האמריקנית, שרואה עצמה כרשת האולימפית האמריקנית מאז משחקי סיאול 1988, שילמה לא פחות מ- 793 מיליון דולרים עבור זכויות השידור בארה"ב ועוד כ- 120 מיליון דולרים להפקת כ- 1,200 שעות שידור. על אף השקעות עתק אלה סיימה הרשת ברווח בלתי מבוטל, שכן סכומים כמו 650 אלף דולרים ל- 30 שניות לא הפחידו את המפרסמים.

 

נתונים אלה הוצגו כאן על מנת להמחיש את העוצמה התקשורתית של המשחקים האולימפיים ובעיקר את ההיקפים חסרי התקדים של הצפייה הגלובלית. ואכן, המשחקים האולימפיים הופכים את העולם, למשך 16 יום, לכפר גלובלי אחד קטן.

 

 

קודם כל בידור

 

למרות האמור לעיל, ברור שאין בעולם ארבעה מיליארד אנשים שאפשר להגדירם כ"משוגעי" ספורט, ולכן נתוני הצפייה האולימפיים מדהימים אפילו יותר. השאלה המתבקשת: מה מניע את מרב תושבי תבל לקחת חלק אישי בחוויה האולימפית באמצעות מסך הטלוויזיה, או כיצד הפכו המשחקים האולימפיים למכנה משותף גלובלי כה סוחף?

 

שלושה תהליכים חברו יחדיו לתרום לתהליך הפיכת המשחקים האולימפיים להצגה הגדולה בתבל:


הראשון - ההכרה שספורט הוא קודם כל בידור, שעל זכויות השידור שלו צריך לשלם ומותר להרוויח.

השני, שהוא פועל יוצא של הראשון, קשור להשקעה הטכנית המדהימה בהפקת שידורי הספורט האולימפיים. אין אמצעי צילום או שמע העשויים לתרום לאיכות השידור שלא יימצאו באִצטדיון האולימפי, יקרים ככל שיהיו. כאשר באמצעי הפקה אולימפיים עסקינן - אין כל מגבלות כספיות.


התהליך השלישי קשור להתמקדות של אותם אמצעי צילום מופלאים ומתוחכמים לא רק בביצועים הספורטיביים, אלא גם בסיפורים האנושיים ובאירועים המרגשים המתחוללים בזירת הספורט.

 

אט אט חדרה לתודעת קברניטי התקשורת ההבנה שהדרמה, המתח והרגשות המלווים את התחרות הספורטיבית, הם בעצם התבלין המושך את הצופים אל המסך ולאו דווקא ביצועים ספורטיביים עילאיים שאותם יכולים להעריך ולהבין רק מתי מעט.

 

דוגמה טובה לכך היא ריצת המרתון האולימפית לנשים, שנערכה לראשונה במשחקי לוס-אנג'לס 1984. אמנם בתחרות ניצחה, בריצה הרואית ממש, האמריקנית ג'ואן בינוט, אך את ההצגה ואת אהבת הקהל גנבה רצה שוויצרית אלמונית בשם גבריאלה אנדרסון-שייס. שייס סיימה אמנם את הריצה רק במקום ה- 37, כ- 23 דקות לאחר המנצחת, אבל פניה המיוסרים והתעקשותה הבלתי-מתפשרת לסיים את הריצה המפרכת למרות מצב של עלפון חושים והתייבשות, הפכו אותה לגיבורה המרגשת של הריצה ושל המשחקים כולם. המצלמה תפסה מיד שאנדרסון- שייס, המדדה אל קו הסיום בזיגזגים ובחוסר הכרה אך בנחישות, היא הסיפור האמיתי של הריצה. ואכן למחרת זכרו מאות מיליוני הצופים את הגיבורה האלמונית, זו שנחרתה בלבם וגרמה להם רטט התרגשות ותחושת הזדהות. לעומת זאת, את ג'ואן בינוט, המנצחת זכרו רק מעט מביני אתלטיקה מושבעים, אבל על אלה הלא אי אפשר לבנות רייטינג טלוויזיוני מנצח.

 

 

הדרמות האנושיות מעל הכל

 

מאותו יום ואילך נפרצו כל הסכרים; המצלמות החלו להתמסר לריגושים ולדרמות האנושיות שבספורט, במטרה למשוך את מיליארדי הצופים ולספק להם דמויות להזדהות. גם אני, שיושב כבר למעלה משלושה עשורים על כס פרשן האתלטיקה האולימפית, הייתי חייב לעבור מטמורפוזה - מההסבר המקצועי נטו לתיאור עשיר ומגוון הרבה יותר. זאת במטרה למשוך יותר ישראלים, לאו דווקא מביני אתלטיקה מושבעים, אל המסך.

 

להבדיל מן השדר, תפקיד הפרשן כפי שאני תופס אותו הוא, בין היתר, להעשיר ולעניין את הצופה בפרטים שאותם אינו רואה בעיניו. מאז 1984 אני משתדל לכלול בפרשנותי פרטים היסטוריים, סיפורים אישיים, ניתוחים מדעיים הקשורים לביצוע הספורטיבי וכו'. בקיצור, פסיפס עשיר ככל האפשר של הסברים רלוונטיים, שנועדו להעניק חוויה ריגושית או אינטלקטואלית למגוון רחב ככל האפשר של צופים.

 

להלן מספר דוגמאות שמצביעות על הדרך שבה אני מתכונן לשידור.

 

 

קפיצה במוט

 

לקראת משחקי אתונה ידעתי שהקפיצה במוט תעניין את הקהל הישראלי יותר מבעבר, וזאת בזכות המתמודד הישראלי אלכס אברבוך וסיכוייו הסבירים למדליה.

 

בנוסף לחומר השגרתי, הכולל פרטים אישיים ומקצועיים על הקופצים, וחומר טכני-מקצועי רלוונטי שמסביר את רזי הקפיצה במוט ואת מורכבותה, החלטתי לחפש פרטים נוספים הקשורים בהיסטוריה של הקפיצה. לדוגמה, מרבית הצופים שגילם פחות מ- 60 לא ראו מעולם קפיצה עם מוט קשיח, ואין הם יודעים כלל שעד לתחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת נהגו הקופצים להסתייע במוטות במבוק, אלומיניום או פלדה.

 

שיא העולם של האמריקני קורנליוס וורמרדם, שנקבע בעזרת מוט הבמבוק (4.77 מטר), החזיק מעמד לא פחות מ- 15 שנה (1942–1957). מאז שנת 1961, שבה נקבע שיא העולם הראשון בעזרת מוט פיברגלאס, שופר השיא ב- 1.31 מטר (מ- 4.83 ל-  6.14 מטר). את הסיבות לתוצאות הטובות יותר בעזרת מוט הפיברגלאס כבר הבהרתי לשומעיי פעמים רבות, אך במהלך השידור ניתן תמיד להצביע על ביצועיו של קופץ זה או אחר להמחשת הדברים.  

 

כהכנה לשידורי הקפיצה במוט באתונה עברתי שוב על מאמרים טכניים וביומכניים שונים, ולפתע נתקלו עיניי בסיפור שלדעתי עשוי היה לעניין את הצופים. במאמר שהופיע בכתב עת המוקדש להיסטוריה האולימפית (ספטמבר 1994) תיאר המהנדס סימור ווייר כיצד בא לעולם מוט הפיברגלאס.

 

הכל החל ב- 1960, כאשר הֶרבּ ג'נקס, שהיה דייג מושבע, חיפש דרך לשפר את ביצועי הדיג שלו במים עמוקים. לשם כך הוא פיתח חכות מחומרים שונים. אחת מהן, שנבנתה מפיברגלאס, התנשאה לאורך 10 רגל (3.15 מטר) ורוחבה היה אינץ' אחד (2.54 ס"מ). יד הגורל כיוונה את בנו הצעיר של ג'נקס, שהיה קופץ במוט, לנסות את מוט החכה באימוניו הספורטיביים, וכהרף עין שופרו הישגיו בכ- 30%.

 

ראה האב כי טוב והבין שכדאי להפוך את המקרה המוצלח לתעשייה של מוטות קפיצה חדשים וגמישים עשויים פיברגלאס, ומאותו רגע הפכו המוטות הקשיחים להיסטוריה...

 

כלומר, מהנדס חובב דיג ובנו הסקרן, שינו את פני ההיסטוריה של הקפיצה במוט מקצה אל קצה וגרמו לסרגיי בובקה האוקראיני להמריא, 35 שנה מאוחר יותר, לגובה בלתי נתפס של 6.14 מטרים.

 

סיפור פיקנטי מעין זה עשוי לעורר עניין וריגוש ולהוסיף נופך אנושי לסאגה ההיסטורית של קפיצה במוט, ולכן מיד כשקראתי אותו החלטתי לכלול אותו בפרשנותי מאתונה.

   

 

ריצת המרתון

 

השידור החי של ריצת המרתון הוא אתגר לכל פרשן. שעתיים וחצי רצופות של שידור בריצה לגברים ושלוש שעות בריצה לנשים מחייבות הכנה מדוקדקת ואיסוף חומר רקע למכביר, כדי שניתן יהיה להציגו כשאין בריצה התפתחויות מיוחדות המחייבות את התייחסות הפרשן.

 

אם כך, מהם הפרטים העשויים להפוך את שידור המרתון האולימפי מתיאור שגרתי ובנאלי לחגיגת תקשורת אמיתית?

 

1. רקע היסטורי

 

למרתון היסטוריה עשירה ביותר. תחילתה בחייל האתונאי פידיפידס שרץ ממרתון לאתונה כדי לבשר על הניצחון הגדול של היוונים על הפרסים ונפח את נשמתו; המשכה באופן קביעת אורך המרתון הספורטיבי ל- 42,195 מטר. אורך זה נקבע במשחקי לונדון 1908, כאשר המארגנים החליטו להתחשב במשפחת המלוכה ומסלול הריצה עבר דרך ארמון וינדזור. בעצם אין כמעט מרתון אולימפי שאין לו סיפור מיוחד, ואת הבולטים והמוזרים שביניהם חובה להזכיר בשידור. גם המרתון של אולימפיאדת אתונה סיפק את סיפורו המיוחד, והוא ישובץ בוודאי בשידור המרתון של בייג'ין 2008...

 

2. רקע פיזיולוגי

 

ריצת המרתון מאפשרת לפרשן להסביר לצופה בבית אילו סגולות פיזיולוגיות מייחדות את רץ המרתון. הפרשן יכול גם לפרט על משטר האימונים ומשטר החיים המאפיינים רצי מרתון ומאפשרים להם להוציא את יכולותיהם הביולוגיות מן הכוח אל הפועל. בנוסף יש אפשרות להסביר, בשפה ברורה לכל אדם, את הבעיות הספציפיות הקשורות במטבוליזם של ריצת המרתון וכן נושאים הקשורים לוויסות חום ולנחיצות משקאות איזוטוניים בזמן המירוץ (בפרט כאשר המרתון מתקיים באקלים חם ולח כמו של אתונה).

           

3. גורמים פסיכולוגיים

 

האם לרצי המרתון יש מכלול תכונות אישיות המאפיינות אותם ותורמות להצלחתם? האם השילוב של גאונות פיזיולוגית עם תכונות פסיכולוגיות הוא הערובה להצלחה?

 

הספרות המקצועית חקרה נושאים אלה והגיעה למסקנה שמרבית רצי המרתון נוטים לסוג של אישיות אינטרוברטית (מופנמת), שמאפשרת להם עמידה טובה יותר במצב מתמשך של "חסך חושי", במונוטוניות שהיא חלק בלתי נפרד מהריצה ובאורח החיים השמרני שמחייב המקצוע. על מה חושב רץ המרתון במשך הריצה (שהרי אין הוא משאיר את מוחו בבית...)? המחקר מראה שככל שהרצים טובים יותר הם עסוקים כל העת במה שקורה בגופם, בעוד שהטובים פחות יכולים להפנות מחשבותיהם אל מחוץ לגופם וליהנות מהנוף ומציוץ הציפורים שבדרך.

4. השוואה בין שחורים ללבנים

 

בשנים האחרונות שולט הגזע השחור, שמוצאו במזרח אפריקה, בריצות הארוכות בכלל ובמרתון בפרט. השאלה המתבקשת: האם עליונות זו מקורה בגנטיקה מיוחדת או שהיא קשורה לאורח חיים מיוחד במינו.

 

קיימים מחקרים המצביעים על הבדלים אנטרפומטריים בין שחורים ללבנים - הבדלים בתהליכים מטבוליים שונים שמתרחשים במהלך הריצה, כאלה המאפשרים לשחורים לנצל את הפוטנציאל הביולוגי שלהם טוב יותר. לעומתם, מחקרים אחרים טוענים שעליונות השחורים נעוצה במקום מגוריהם, באורח חייהם, במזון שהם אוכלים מגיל צעיר ובחוסר הפינוק שלהם הגורם להם להתאמן הרבה יותר קשה מן הלבנים.

 

בשידורי אני משתדל להציג את כל העמדות הקיימות וסוגר בסימן שאלה גדול בנוגע למסקנה הסופית לשאלה זו.


5. קצב הריצה
 

המרתוניסטים המעולים של ימינו מסוגלים לרוץ את מלוא המרחק במהירות ממוצעת של שלוש דקות לכל קילומטר, והרצות המעולות בקצב ממוצע של 3:18 דקות לקילומטר.

 

כדי להמחיש לצופים את נפלאות הקצב ולהגביר את רמת ההתפעלות וההערכה שלהם אני נוהג להחזירם לימי צעירותם, אז לא הצליחו לגמוא אפילו קילומטר אחד בקצב זה. והנה כאן מולם רצים יצורי אנוש כמוהם המסוגלים לחזור על קצב "מטורף" שכזה 42 פעמים ברציפות.

בקיצור, ריצת המרתון משמשת עבורי לא רק אתגר תקשורתי אלא גם עולם ומלואו והוכחה ניצחת ליכולתו המדהימה של האדם.

 

 

ריצת 100 מטר

 

אין אירוע ספורט מחשמל יותר מריצת הגמר האולימפית למרחק 100 מטר. תוך פחות מ- 10 שניות מוכרעת השאלה המסקרנת מיהו האדם המהיר בתבל.

 

למרות שהכל קורה כל-כך מהר, יש לא מעט דקות שבהן ניתן לשגר לצופים אינפורמציה מסקרנת, מעניינת ומרגשת; מהרגע שבו עוברות המצלמות להציג את הרצים בגמר ועד לזינוק עצמו, וגם לאחר הריצה בעת ההילוכים החוזרים.

 

לדוגמה, האם ידעתם כי רץ עילית מסוגל לבצע במהלך הריצה חמישה צעדים לשנייה (לעומת שלושה צעדים של אדם מן השורה)? ושזוהי תכונה עצבית- שרירית מולדת שניתן לגלותה כבר בגיל צעיר יחסית? האם ידעתם שרץ עילית מכסה את 100 המטרים ב- 46 צעדים שאורכם הממוצע הוא 2.30 מטר, ושהוא נמצא מחצית מן הזמן (כחמש שניות) ברחיפה באוויר? האם ידעתם ששיא מהירותו של האדם הוא כ- 43 קמ"ש (או 0.84 שניות ל- 10 מטרים), לעומת הצ'יטה המגיעה ל- 115 קמ"ש, האנטילופה ל- 100 קמ"ש והלביאה ל- 80 קמ"ש? האדם, הרץ על שתי רגליים בלבד, הוא חיה יחסית אִטית שאפילו השפן, הג'ירף, דוב הגריזלי וחתול הבית ינצחו אותו במירוץ ל- 100 מטר!

 

למראה הרצים בגמר האולימפי שוב מתבקשת השאלה: איך קרה שבעשורים האחרונים אנחנו לא רואים ולו נציג אחד של הגזע הלבן בגמר האולימפי? איך קרה שהשליטה השחורה (והפעם מדובר בצאצאי מערב אפריקה) הפכה כה מוחלטת?

 

כמה מחקרים מסבירים את התופעה. חלקם עוסק במבנה הגוף של השחורים לעומת הלבנים, חלקם בזווית האחיזה של גיד אכילס לעקב, השונה אצל השחורים וחלקם במבנה השריר של השחור. גם כאן יש התולים את התופעה בהיבטים חברתיים שונים ובשאיפה לטפס מעלה בסולם החברתי באמצעות הספורט וטוענים שהלבן יכול גם הוא לרוץ באותה מהירות אך כבר מזמן ויתר לשחורים...

 

ריצה כה קצרה, אך טומנת בחובה כל-כך הרבה.   



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
אליפות העולם בהתעמלות אומנותית: לינוי אשרם זכתה לציון 21.150 נקודות במוקדמות תרגיל הסרט ומדורגת ראשונה. ניקול זליקמן מדורגת שנייה עם הציון 19.350 נק', יוליאנה טלגין חמישית בציון 18.050

לינוי אשרם (הפועל ראשל"צ), סגנית אלופת העולם בתרגיל החישוק באליפות העולם בהתעמלות אומנותית המתקיימת בבאקו

מדליית ארד ללינוי אשרם בתרגיל הכדור באליפות העולם בבאקו

אליפות ישראל בטיפוס הובלה: נמרוד מרכוס אלוף ישראל לבוגרים. יובל שמלא סיים במקום השני, אלכס חזנוב במקום השלישי. בנשים - נועה שירן אלופת ישראל

מדליית כסף לארטיום דולגופיאט בתרגיל הקרקע ב"גביע האתגר" בפריז

שי קקון (הפועל שדות ים) ומאור בן הרוש (הפועל נהריה) אלופי ישראל בסירת לייזר אולימפית

מדליית כסף ושיא ישראל למארק מיליאר (איל"ן חיפה) ב-200 מ' מ.א בתוצאה 2:33:83 דקות באליפות העולם בשחייה פראלימפית בלונדון

מדליית ארד לעמי דדאון (איל"ן חיפה) ב-200 מ' חתירה בתוצאה 2:59:55 דקות באליפות העולם בשחייה פראלימפית בלונדון

שיא ישראל, מדליית כסף וקריטריון לטוקיו לעמי דדאון ב-150 מ' מ.א בתוצאה 2:31:17 דקות באליפות העולם בשחייה פראלימפית

שיא עולם, מדליית זהב וקריטריון לטוקיו למארק מליאר ב-400 מ' חופשי בתוצאה 4:33:64 ד' באליפות העולם לשחייה פראלימפית