חפש רק בנושא זה






מרתון סדום 2007 ("וולוו צ'לנג") – סיום העונה באופני הרים

מי שהצליח לראות בעיניים ראה את חלקנו משתנקים, מחרחרים, משתעלים, יורקים, מקיאים ופולטים נוזלים שונים ומשונים. בקיצור: הריאות שרפו, הרגליים בערו והמוח התנתק זמנית. רגעים של סבל מזוקק וטהור
  25/11/07
מאמרים נוספים בנושא
שימוש בגישת ה-LMA להתמודדות עם לחץ בקרב מורים לחנ"ג
סקס לפני תחרות כן או לא? תלוי את מי שואלים
אתלטיקה במיטבה בקטאר
אדוני השופט
מאמרים נוספים בנושא
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ד'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ב'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014
יכול להיות שזה נגמר – שיחות עם אריק
חופשת סקי עם ילדים: חוויה קסומה או סדנה לניהול משברים?
תפיסת קירוס נכונה ובטיחותית
כללי בטיחות במרכזי ספורט ונופש
גזענות בספורט הישראלי
משחק מקדים בכפר האולימפי
אסרטיביות לא מה שחשבתם
ביקור ב-AJAX המתחדשת
משחקים על בטוח: ניהול בטיחות באירועי ספורט
טניס: הספורטאים הביוניים
מתחממים – לקראת אליפות העולם באתלטיקה
יעפת (ג'ט לג): איך לנחות על הרגליים?
מן הארכיון: יוסף מרימוביץ' ז"ל 2011-1924
משחק מנצח! מוטורי קוגניטיבי ומה שביניהם
הצבת גבולות מעצימה את חוויית חופש הפעולה
על צמתים, מעגלי תנועה וקבלת החלטות
בלט אווירי
ריצת מרתון בפחות משעתיים, האם זה אפשרי?
התעוררות ב-800 מ': דיוויד רודישה נסיך אפריקה
נתון לפרשנות
מנידוי לשותפות מלאה: ערביי ישראל בכדורגל הישראלי
לנטרל את הפחד מכישלון
המונדיאל של דרום אמריקה
מונדיאל 2010 – אל תמהרו להספיד ולבקר
מן הארכיון: כך נולד השיט התחרותי בישראל
"להיות על המפה"
10 שערוריות הספורט הגדולות ביותר
בחזרה לעתיד
הבאנו שלום עליכם
התנועה האולימפית מועמדת לאוסקר
פיני גרשון כמשל
המקום של פדרר בפנתיאון הספורט
היופי שבספורט – אמנות?
מלפפוני אתלטיקה – עוד מספיחי פרשיית סמניה ורמזי
עד כמה מהר ניתן לרוץ 100 מטר?
סמניה לא לבד
בולט מול גיי – הכי טעון, הכי מותח והכי מהיר
ורטהיים: פעילות חברתית במקום ענישה
צ'י גונג – נזקי התרגול הלקוי
כדורגל נשים – טיפול נפלא בכדור
הסנדלר רץ יחף – מיומנו של רוכב אופניים
רגע לפני הזינוק: טור דה-פראנס, מהדורת 2007
עמוק בגנטיקה היהודית
הכסף של גאידמק הורס את הספורט
דוד בן-גוריון: על הראש ועל העמידה על הראש
"התשוקה לחיים", מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון. המלצה
בין מצרים, תורכיה, תל אביב ורחובות: דרכו של אמנון חרל"פ
תחת קורת גג במוסקבה - אליפות העולם בא"ק
הכשרת צעירים לספורט הישגי: תנאים מוקדמים
"הממשל בישראל ממקם את הספורט במקום נמוך מאוד"
בדיקה במבחן: על תקנות חוק הספורט בנושא הבדיקה התקופתית לספורטאים
השמיים היו הגבול
על הכישרון בספורט: מיון, מדדים ומבחנים
מייקל ווייט – אצן ישראלי מבטיח, הלך לעולמו בן 22 בלבד
הבדלים בין אוספי ספורט ואוספים כלליים
האם האינטרנט יהרוג את ספריות הספורט?
ספורט ללא עבר
ספורט (לא) ידידותי לסביבה
ספורט נשים: העדפה מתקנת
חוק זה לא ספורט
אריה ונשר על דוכן המנצחים
אלימות בכדורגל: במלחמה כמו במלחמה
קודם כל המסורת - רק אחר-כך היכולת
הספורט בראי הפלילים: על הימורים, הטיית משחקים - והחוק
הוועד האולימפי הישראלי: הקואליציה בין מכבי והפועל
מרד המכבים והשפעתו על תרבות הספורט היהודית
זרים במגרש: שלטון האינטרסים הכלכליים על הספורט בישראל
אחד עשר חללי מינכן, 31 שנים אחרי. לזכרם
"אולימפיה": הספורט והקולנוע בשירות הנאצים
דוד לויתן: 100 שנים של ציונות וספורט
נבחרת הכדורסל: יובל 50 להופעה ההיסטורית במוסקבה
הכתם על מצח הוועד האולימפי הבינלאומי
מרק ספיץ – סיפורו של אלוף (יהודי)
ספורט כשר: הרב עוזיאל והמכביות הראשונות
פולה רדקליף: הלוזרית שנהפכה לשיאנית עולם
אחרי חמישים שנה: הישראלים האולימפיים
שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה
ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים
הבכורה האולימפית שהסתיימה בוועדת החקירה הראשונה
שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים
טיפים לעוסק המתחיל
בגובה הכידון של אלעד פלטין
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שני
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שלישי ואחרון
אני שואל אתם עונים
מעורב ירושלמי: מבחר שאלות מהפורום
מה הקשר בין סליחות וכדורגל?
שותים ובועטים
לעלות גבוה – המסע של שחר פאר אל עונת 2009
הכי טוב לשאול
מחנה האימונים של שחר פאר בדרום אפריקה – חלק ב'
יש לי שאלה
מאמרים נוספים בנושא

מהיכן להתחיל – מזה שבכלל לא רציתי ללכת לתחרות? ממרוץ המדרגות למגדל עזריאלי יום קודם, שהיה אחד הקשים בחיי? לא: היה אחד אחר, שבועיים קודם – דואתלון רמת השרון.

אביחי, אחד מעמודי התווך של קבוצת "DAA מומנטום", סיכם איתי לפני כחודש שהוא לוקח אותי בחשבון כפרטנר במרתון הזוגות בסדום. עניתי שלא מתחשק לי: זה 80 ק"מ, ארוך ומייגע. עזוב אותי, תבוא למרוץ המדרגות: יהיה נחמד, נשתה אחרי זה קפה הפוך בבית קפה צפונבוני...

אבל אביחי לא ויתר. בסוף הוא נרשם למרוץ המדרגות ואותי הוא רשם יחד איתו לסדום.

 

לקראת מרוץ המדרגות ביום שישי האחרון, מקומה 4 לקומה 49 במגדל עזריאלי, עשינו כמה וכמה אימונים בקבוצה, המתאימים בצורה מושלמת מבחינתי לפגרה של עונת האופניים. הנערים והנערות לקחו את הנושא ברצינות יתרה, כמו כל מרוץ שהוא קצת שונה, מצחיק ונחמד.

ביום שני, באחד ממגדלי העיר מודיעין, מגדל בן 10 קומות, התקבצה הקבוצה למרוץ סימולציה. אינני יודע למה, אבל מכיוון שהשעה הייתה מעט מאוחרת, הכרזתי שהנערים והבוגרים יבצעו 10 פעמים הלוך וחזור (ילדים רק 5), קריא: 100 קומות. (הירידה ברגל, לא במעלית). ברקע, לפני הזינוק אני זוכר ששמעתי כל מיני טרוניות, אבל לא היה מישהו שהחזיק אותי חזק ואמר: "אלעד, עזריאלי זה 50 קומות, לא 100!" רובם ככולם הבינו את זה (בעיקר אני) אי שם בחזרה שבין הפעם ה- 6 ל- 8. הפסקתי את כולם לפני התקפת הלב שלי. באותו זמן אביחי הוביל בקומה וחצי, אחריי מרטינה, נאור ונוי.

 

ביום רביעי, לקראת סדום, יצאנו ביחד לאימון רכיבת שטח ראשון, זמן רב מאז אליפות ישראל, שלאחריה אופני ההרים נזרקו ונשכחו במחסן. לא היינו במיטבנו.

ביום שישי התייצבנו יחד עם יותר מ-400 רצי מדרגות במרתף של מגדל עזריאלי. בזינוק גילאים של 39-30 אביחי זינק ואני אחריו. הוא נעלם בתוך גרם המדרגות וברח ראשון למעלה, אני דלקתי אחריו, כאשר בקומה ה-20 הרגשתי תחושת חנק לא מוסברת, עליה נינה פקרמן (שזכתה במקום הראשון בעליית נשים והגיעה שנייה אחת אחריי) הסבירה לכולנו 20 דקות קודם. בסיום המקצה, אביחי הגיע ראשון ואני שני אחריו, בהפרש של 16 שניות.

 

מי שהצליח לראות בעיניים ראה את חלקנו משתנקים, מחרחרים, משתעלים, יורקים, מקיאים ופולטים נוזלים שונים ומשונים. בקיצור: הריאות שרפו, הרגליים בערו והמוח התנתק זמנית.
תשע דקות (מי יותר ומי פחות) של סבל מזוקק וטהור.

למעלה המתינה לנו מרטינה שסיימה את מקצה העילית במקום השלישי הכללי, מאוכזבת מעט שלא הצליחה לשבור את שיאה האישי משנה שעברה (שוכחת שהמסלול השנה היה מעט ארוך יותר).

 

הנה התוצאות של חברי הקבוצה:

מרטינה צין קרן – מקום 3 בעליית נשים בזמן של 11:52 דק'.

אביחי גרינברג – מקום 5 (גילאים 39-19) – 9:00 דק'.

אלעד פלטין– מקום 10 (גילאים 39-19) – 9:16 דק'.

משתתפים נוספים במרוץ המדרגות מקבוצת DAA" מומנטום": אסף רוזלי, רועי ספרא, נוי קרן ונאור פרץ (ההישגים של הרוכבים הצעירים יפים בהחלט, בהתחשב שאנחנו לא רצים יותר משלושה שבועות). רוכבים נוספים שהתחרו במרוץ המדרגות והביאו תוצאות יפות בהחלט: עמנואל בלחסן ונתי הורטיג.

 

ביום שישי בערב, "פורד פוקוס" כחולה נסעה לבאר-שבע. זה נשמע כאילו לשנינו יש דלקת ריאות, בנוסף לרכב. משהו חרחר מכיוון הסמפונות .לי היה קצת חום. ניסינו לפענח מה נשמנו בחדר המדרגות המעופש הזה ובעיקר – למה. למען האמת, מהקומה ה-49 של עזריאלי נפרש נוף יפהפה, אך יחד עם התקף אסטמה חריף העדפתי לרדת דרומה מהר.

 

6 בבוקר – מישור עמיעז:
מתארגנים לתזוזה. אביחי מתארגן במהירות האופיינית לו. מזנקים. שני הק"מ הראשונים רגועים

יחסית: התוואי מישורי והירידה מתונה. אני עולה קדימה ומחליט "להתעלל" קצת ברוכבים. ברוח השטות האופיינית לתחילת המרוץ אני מנסה לפנות שמאלה ולקחת יחד איתי את הרוכבים.

אנחנו מנסים לקפוץ אבל שומרים עלינו. מגיעים לקטע כביש, אייטור וליבנר מנסים לקפוץ, אבל לא ויתרתי לא ויתרנו להם כל כך בקלות.


חוזרים לשטח. הקצב כבר לא רגוע, אביחי לא מנסה אפילו להסתכל לאחור ולראות מה נשאר.
אנחנו בק"מ ה- 15, התוואי עכשיו הוא של גבעות במגמת עלייה. אני רואה שני זוגות בולטים איתנו: אייטור את ליבנר מת"א ופרומן את פינקלמן מ-."VCI"  אני עובד עם ליבנר מקדימה, אביחי ואייטור מדדים מאחור. הקצב רצחני – הריאות אומרות שנשארה עוד חצי שעה ולא יותר...אייטור נראה סובל ומשחרר צעקה לליבנר שיחכה לו. המוח אומר שזה הזמן לקפוץ ולברוח. אנחנו בורחים קדימה ומגיעים ראשונים לצ'ק פוינט. שניים או שלושה אנשים נחמדים לבושים בצבע כתום של מארגני התחרות. לא נראה שאכפת להם כל כך שקפצנו קדימה בניסיון לברוח לליבנר ולאייטור.

"זאת נקודת סימון כאן?" צרחתי.

"כן, מה הלחץ?" הבחורה הנחמדה שאלה. בנקודות הביקורת, כל 50-30 קילומטר השופטים מסמנים את הרוכבים. חזרתי כמה מטרים אחורה והשופטת הנחמדה סימנה בטוש אדום את מספר המתחרה שלי. ליבנר ואייטור סוגרים עלינו פערים שוב.

תחילת העלייה. אני מנסה להעלות את הקצב לגבוה יותר. לא עוברות שתי דקות והאדומים והירוקים (הרוכבים מת"א ו- ""VCI) מתנשפים מאחורי. עלינו ביחד עד שהגענו לקיר שיפוע עצום, לא רכיב בדופק שלנו, אם בכלל. יורדים מהאופנים ודוחפים.  נהיה חם, האוויר עומד ולא זז. אביחי מנסה להרים את האופניים על הגב ולעלות, אבל זה לא נוח. אני מאיץ בו אבל כבר לא רואה שום דבר בעיניים חוץ משחור... אני בקושי זז.

ליבנר כבר מלפנים ועוד רגע גם אייטור. אביחי לא מוותר ולוחץ. אני מסיים ראשון את השיפוע המטורף הזה ויורד 20 מטר חזרה לסחוב לאביחי את האופניים. זה בדיוק מה שהוא היה צריך –

אנחנו חוזרים למצב רכיבה. השיפוע עדיין רצחני: 16% בממוצע. המשקל קדימה והעלייה ארוכה. בחצי השני של העלייה אנחנו מגבירים את הקצב ומבינים שאנחנו כבר לבד. המטרה היא להעלם מטווח הראייה של הרודפים אחרינו ולהמשיך בעליות הרצחניות בדרך המסוע– ציר שלצידו מונח מסוע שמנייד את הפוספטים מים המלח מערבה, למפעלים באזור ערד.

 

אביחי רצה להישאר ב"מנטאליות" דופק של מרוץ XC קצר (ולא מרתון ארוך של 80 ק"מ במדבר), ולנסות להגדיל את הפער בקטעים הקשים של המסלול, בעיקר בעליות הארוכות והמייגעות של ציר המסוע. בכל רגע אנחנו מסתכלים לאחור כדי לבדוק שאנחנו לא רואים אף אחד ולוחצים שוב חזק לפנים (אני במצב רוח מספיק טוב בשביל לדמיין לעצמי שאם יהיה חסר לנו משקה "Endurance"  של ""POWERBAR בבקבוקים אפשר לפוצץ את המסוע ולמלא את הבקבוקים במגנזיום או בשאר מלחים מעניינים...) אני מנסה לעודד את אביחי שנראה סובל בהחלט, אבל עדיין לא מנסה לדחוף אותו, אין בזה צורך. במישור הוא "יגסוס" אחרי בדרפטינג (הצמדות לרוכב שלפניך באופן שבו הוא "מסתיר" לך את הרוח, מה שמביא לחסכון אנרגטי משמעותי לרוכב שמאחור. על העיקרון הזה בונים את רוב טקטיקות הרכיבה, בעיקר באופני כביש).



מרגע זה ואילך זה אנחנו נגד השעון, מנסים להגדיל את הפער.

העלייה נמשכת ללא סוף, אחרי כל חצי ק"מ של "הילוך סבתא" (ההילוך הקל ביותר באופניים) מתחבאים ירידונת ועוד חצי ק"מ של עלייה רצחנית. אני מוביל ואביחי עולה רק לגיחות "אגו" קצרות. בק"מ ה-30 ומשהו הוא כבר שתה את שלושת הבקבוקים שלו וחלק מהמים שלי. למזלי מחכים לנו ארגזי מים באמצע המדבר. אנחנו ממלאים את הבקבוקים ואפילו עושים את זה די מהר.

התוואי עכשיו הוא כבר מישור גבעות, תודות לטרקטורים ששותלים צינורות במדבר. השטח הוא פודרה חולית, מה שגורם לנו להתאמץ הרבה אבל להתקדם מעט. הטכניקה של שנינו באדמה חולית די טובה, למרות שעבר הרבה זמן מאז שרכבתי בירקון.

יוצאים מהדרך החולית הטובענית ואז נשמע רעש בלתי צפוי: הטיובלס (צמיג מלא באוויר וחומר נגד פנצ'רים ללא פנימית, כמו ברכב) בגלגל האחורי שלי "תפס", אבל ירד הרבה אוויר. אנחנו עוצרים למלא. עוד 20 שניות ושוב יורד אוויר. עוצרים שוב, ממלאים עוד קצת וממשיכים לירידה. זה קורה שוב ואני לא יודע האם זו עצלנות, חשש או שניהם ביחד, לעצור ולהחליף פנימית.

אני מתחיל להריץ בראשי מחשבות.

"אביחי! יש לך משאבה? " אני צועק תוך כדי רכיבה.

"לא, רק בקבוקי גז" הוא משיב (משאבת גז קטנה שמסתמכת על מיכל סיפולוקס קטנטן שמספיק לניפוח גלגל אחד ועוד קצת).

"כמה בקבוקי גז יש לך?" אני צועק לו.

"נשאר לי רק אחד!" (אחרי שהשתמשנו בו כבר פעמיים ב- 10 הקילומטרים האחרונים). עכשיו אני נזכר שברוב חוכמתי השארתי את המשאבה הידנית ברכב במקום להכניס אותה לתיק הגב. אין מה לעשות, לא התכוננו מבחינה פיזית ולא מבחינה טכנית למרוץ הזה. הפעם האשמה נופלת עליי.

דווקא הקטע הכי מהנה במסלול (הירידה הארוכה לאחר שטיפסנו יותר מ- 850 מטר) נעשית בחוסר כיף מסוים מבחינתי. אני נזהר מלעלות על סלעים חדים מדי, חושש לפוצץ את הצמיג האחורי שמנופח רק ב-20 PSI (חצי מהרצוי).

 

בעיני אביחי, הירידה כיפית וזורמת. מגיעים לסופה חזרה במישור עמיעז. אני נמצא מאחור מדי ואביחי צועק לי שצריך לעצור. אני עכשיו כבר כמעט על הג'אנט. הק"מ ה- 47, אפשר לקחת סיכון ולהמשיך למלא גז או להכניס פנימית. אין ברירה, צריך להכניס פנימית, הסיפור לוקח 5 דקות ארוכות (מבדיקה של קובץ הפולאר). איבדנו המון זמן, אבל אף אחר עדיין לא עבר אותנו.

אביחי התעקש לשחק עם השייבה הקטנה של הוונטיל: "אלעד, זה לא מתברג לי החוצה, זה תקוע".

חטפתי לו את הפנימית מהר מהיד וחילצתי את השייבה החוצה.

"קח! תנפח עם הפה" נתתי לו את הפנימית. המשכתי לקרוע את הצמיג מהגלגל ואת רצועת הטיובלס המתפוררת. זרקתי מבט לעלייה כדי לבדוק האם אייטור וליבנר מגיעים מאיפושהו. שום דבר בינתיים.

אביחי מנסה שוב לעזור.

"תעזוב אותי!" אני מתחנן אליו שלא יפריע לי, מתחיל לצחוק מרוב כעס.

"מצאת לך זמן לאכול? תמצא לזה זמן אחר כך! " אני צועק עליו כשאני רואה אותו תוחב לפיו חפיסת "POWERBAR" טעימה.

 

הצמיג בורח החוצה ואני שוב מאבד את זה. "אביחי, תפוס מרחק" אני מאיים עליו. אנחנו מצליחים להשתלט על הצמיג ועכשיו אני מרשה לאביחי לעזור למלא את האוויר עם מיכל הגז הקטן שלו – 10 שניות והגלגל מנופח. הכול בסדר.

במידה וצוות ההסרטה של ערוץ 5 היה מסריט את 5 הדקות הללו (האמת היא שלא ראינו את צוות ההסרטה כמעט לאורך כל המסלול), אני חושב שזה היה הקטע הכי המצחיק שנראה על המרקע בכל ליגת "נביעות".

 

 5 דקות מעל הסף!" צעקתי לאביחי, אנחנו צריכים לצמצם נזקים ולברוח לפני שרואים אותנו. אביחי הצליח להוציא CR (תחום דופק מעט מתחת לסף חומצת החלב). משכתי קדימה ואביחי  נלחם לשבת. הדופק הצליח לעלות אבל מהרגליים לא יצא הרבה – תופעה דומה למה שהיה באימון שעשינו יחד ביום רביעי. אביחי אכל והשתדל לא להוריד קצב. מסביבנו היו המון רוכבים של המקצים האחרים (30 ו- 50 קילומטר). אני דואג שיפנו לנו את המסלול ואפילו מצליח לשחרר מחמאות לילדים בדרך.

 

מגיעים לישורת האחרונה: נותרו 5 ק"מ. טיילת המלונות, רוח פנים אבל למי אכפת: האדרנלין מושך קדימה: "קדימה אביחי! אני לא יודע איפה הם וכמה הם מאחורינו. אליפות העולם – תן הכול!" אביחי בדראפט, מחזיק בשיניים, מצליח לעלות ל- 20 שניות וחוזר למקומו בדראפט.

שער הסיום לפנינו, מאחור אין כלום. ידיים למעלה וזהו.

 

על סדום 2008, אני צריך לחשוב.

    הצמד המנצח (במרכז), אלעד פלטין (עם משקפי השמש) ואביחי גריברג

 

 

 

 

אלעד פלטין – מאמן קבוצת "DAA מומנטום – רוכבים עם תנופה" ורכז קורס מדריכי אופניים, בבית הספר למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט.

 

אביחי גריברג – רוכב עילית בקבוצת "DAA מומנטום – רוכבים עם תנופה".

 

eladfa@012.net.il

http://172.tapuz.co.il/Communa/usercommuna.asp?communaid=22668

 

התמונות צולמו ע"י רונן טופלברג.

 

 



תגובות הוסף תגובה
1.קרדיט התמונות צולמו ע"י רונן טופלברגאלעד פלטין26/11/07
20.10.17 יום פתוח ללימודים במכון וינגייט

משתלם להשתלם

מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן