חפש רק בנושא זה






בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שלישי ואחרון

ההרפתקה של פלטין בהרים בטמפרטורה של c°22- מקה עליו את השינה ועולה לו באצבעות רגליים כחולות שאיבדו תחושה. תושייה של שורדים מהולה בחרדה ממשית מחלצת אותו מצרה
 
מאמרים נוספים בנושא
שימוש בגישת ה-LMA להתמודדות עם לחץ בקרב מורים לחנ"ג
סקס לפני תחרות כן או לא? תלוי את מי שואלים
אתלטיקה במיטבה בקטאר
אדוני השופט
מאמרים נוספים בנושא
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ד'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ב'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014
יכול להיות שזה נגמר – שיחות עם אריק
חופשת סקי עם ילדים: חוויה קסומה או סדנה לניהול משברים?
תפיסת קירוס נכונה ובטיחותית
כללי בטיחות במרכזי ספורט ונופש
גזענות בספורט הישראלי
משחק מקדים בכפר האולימפי
אסרטיביות לא מה שחשבתם
ביקור ב-AJAX המתחדשת
משחקים על בטוח: ניהול בטיחות באירועי ספורט
טניס: הספורטאים הביוניים
מתחממים – לקראת אליפות העולם באתלטיקה
יעפת (ג'ט לג): איך לנחות על הרגליים?
מן הארכיון: יוסף מרימוביץ' ז"ל 2011-1924
משחק מנצח! מוטורי קוגניטיבי ומה שביניהם
הצבת גבולות מעצימה את חוויית חופש הפעולה
על צמתים, מעגלי תנועה וקבלת החלטות
בלט אווירי
ריצת מרתון בפחות משעתיים, האם זה אפשרי?
התעוררות ב-800 מ': דיוויד רודישה נסיך אפריקה
נתון לפרשנות
מנידוי לשותפות מלאה: ערביי ישראל בכדורגל הישראלי
לנטרל את הפחד מכישלון
המונדיאל של דרום אמריקה
מונדיאל 2010 – אל תמהרו להספיד ולבקר
מן הארכיון: כך נולד השיט התחרותי בישראל
"להיות על המפה"
10 שערוריות הספורט הגדולות ביותר
בחזרה לעתיד
הבאנו שלום עליכם
התנועה האולימפית מועמדת לאוסקר
פיני גרשון כמשל
המקום של פדרר בפנתיאון הספורט
היופי שבספורט – אמנות?
מלפפוני אתלטיקה – עוד מספיחי פרשיית סמניה ורמזי
עד כמה מהר ניתן לרוץ 100 מטר?
סמניה לא לבד
בולט מול גיי – הכי טעון, הכי מותח והכי מהיר
ורטהיים: פעילות חברתית במקום ענישה
צ'י גונג – נזקי התרגול הלקוי
מרתון סדום 2007 ("וולוו צ'לנג") – סיום העונה באופני הרים
כדורגל נשים – טיפול נפלא בכדור
הסנדלר רץ יחף – מיומנו של רוכב אופניים
רגע לפני הזינוק: טור דה-פראנס, מהדורת 2007
עמוק בגנטיקה היהודית
הכסף של גאידמק הורס את הספורט
דוד בן-גוריון: על הראש ועל העמידה על הראש
"התשוקה לחיים", מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון. המלצה
בין מצרים, תורכיה, תל אביב ורחובות: דרכו של אמנון חרל"פ
תחת קורת גג במוסקבה - אליפות העולם בא"ק
הכשרת צעירים לספורט הישגי: תנאים מוקדמים
"הממשל בישראל ממקם את הספורט במקום נמוך מאוד"
בדיקה במבחן: על תקנות חוק הספורט בנושא הבדיקה התקופתית לספורטאים
השמיים היו הגבול
על הכישרון בספורט: מיון, מדדים ומבחנים
מייקל ווייט – אצן ישראלי מבטיח, הלך לעולמו בן 22 בלבד
הבדלים בין אוספי ספורט ואוספים כלליים
האם האינטרנט יהרוג את ספריות הספורט?
ספורט ללא עבר
ספורט (לא) ידידותי לסביבה
ספורט נשים: העדפה מתקנת
חוק זה לא ספורט
אריה ונשר על דוכן המנצחים
אלימות בכדורגל: במלחמה כמו במלחמה
קודם כל המסורת - רק אחר-כך היכולת
הספורט בראי הפלילים: על הימורים, הטיית משחקים - והחוק
הוועד האולימפי הישראלי: הקואליציה בין מכבי והפועל
מרד המכבים והשפעתו על תרבות הספורט היהודית
זרים במגרש: שלטון האינטרסים הכלכליים על הספורט בישראל
אחד עשר חללי מינכן, 31 שנים אחרי. לזכרם
"אולימפיה": הספורט והקולנוע בשירות הנאצים
דוד לויתן: 100 שנים של ציונות וספורט
נבחרת הכדורסל: יובל 50 להופעה ההיסטורית במוסקבה
הכתם על מצח הוועד האולימפי הבינלאומי
מרק ספיץ – סיפורו של אלוף (יהודי)
ספורט כשר: הרב עוזיאל והמכביות הראשונות
פולה רדקליף: הלוזרית שנהפכה לשיאנית עולם
אחרי חמישים שנה: הישראלים האולימפיים
שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה
ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים
הבכורה האולימפית שהסתיימה בוועדת החקירה הראשונה
שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים
טיפים לעוסק המתחיל
בגובה הכידון של אלעד פלטין
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שני
אני שואל אתם עונים
מעורב ירושלמי: מבחר שאלות מהפורום
מה הקשר בין סליחות וכדורגל?
שותים ובועטים
לעלות גבוה – המסע של שחר פאר אל עונת 2009
הכי טוב לשאול
מחנה האימונים של שחר פאר בדרום אפריקה – חלק ב'
יש לי שאלה
מאמרים נוספים בנושא

גבוה מעל הרי גלבוע – אגם טיטיקאקה, דרום פרו

רק המחשבה שאני נמצא אלף מטר גבוה יותר עשתה לי צמרמורת, עשרים ושבעה קילומטר הסתיימו – שש שעות חלפו במהירות צב, הגובה 5,100 מ´! המקום הגבוה ביותר אליו הגעתי בכל חיי עם אופניים או בלעדיהם.

רחוק מלמטה החלו לבצבץ אורות ראשונים מסן מרקוס – עשרה קילומטר בקו אווירי ואלפיים מטר נמוך יותר. אין ספק, שיפוע זו מילה שמקבלת משמעות כפולה בהרי האנדים, ועל אחת כמה וכמה בטיול אופניים.

השעון סיפר שש והשמש, שהחלה להיעלם בכיוון מערב  מאחורי רכס מושלג, אישרה זאת. יחד עם הצל שהתפשט הגיע גם הקור – קור עז שחדר בכל אחת מ־256 עצמותיי – התלבשתי היטב והתכוננתי להקמת האוהל. הקור החל חודר מקצות האצבעות ברגליים ועלה מעלה לקצה האף שנצבע באדום וכמו ברז כבאים בצבע אדום החל לטפטף – טיפת קור אחת אחרי טיפת קור נוספת...טפטפה מטה והפכה לגביש קרח לבן –צהבהב. בתוך האוהל פרסתי שני מזרונים לבידוד מרבי מאימא אדמה הקרה. יומיים קודם לכן בלאגונה Querococha להזכירכם – הראה מד הטמפ´ -10 והגובה – פחות מארבעה קילומטר, רק המחשבה שאני נמצא אלף מטר גבוה יותר עשתה לי צמרמורת קור נוראית...

בנזיניית M.S.R. החלה לזמר סרנדות – החלה מחממת בעצלתיים אטריות קפואות. פרסתי מטבח מאולתר בפתח האוהל כאשר אני נמצא בתוכו ומשתדל להתעטף כמה שיותר. במדבר האנדיני הקר הייתי בודד יותר מתמיד, אלפי הכוכבים שנזרעו בשמיים האפלים סיפקו לי חברה, כמו קהל יוצא דופן שיושב גבוה ברקיע, מאזין יחד איתי לקונצרט מאת באך, שהתנגן לו מתוך ה"בגאזג" של הווקמן. כשהסתיימה היצירה והמנגינה השתנקה חזרה לתוך החושך השחור של הלילה, חדר לו השקט לכל פינה ופינה של האוהל, חדר בחוזקה מבחוץ, אין ספק השקט הומצא איפה שהוא כאן לא רחוק.

לא שכחתי שיכולת בידודו של שק השינה: 12°c-, רחוקה מהטמפ´ ששררה כבר באותו רגע בחוץ: c°16-  זה התחיל במיחושים כואבים בכפות הרגליים ששכנעו אותי לגרוב עוד זוג על גבי השניים שכבר היו על רגליי, בגב הרגשתי דקירות קור – אז דחפתי את התרמיל מתחת כתוספת בידוד...

בחצות הלילה העירו אותי משינה זוג בירכיים כואבות וכאב ראש גדול, התחלתי למשש באפילה אחר בקבוק השתייה – מצאתי אותו קפוא לגמרי. ידעתי שבגבהים שמעל החמישה ק"מ, קשה מאד להירדם עקב חוסר החמצן (מטפסים משתמשים בגלולות שינה).

הרוח שרקה לה בחוץ כאילו אחז בה טירוף ומד הטמפ´ ששמר בפתח האוהל נפל עד השנתה שהראתה... 22°c- והוא לעומת זאת עשה רושם די שפוי.

אך למרות כאב הראש הנוראי שאחז בי עקב דלילות החמצן וחוסר השתייה, העייפות הייתה חזקה מכול... בעזרת שני התרמילים שנותרו, עטפתי את עצמי – גרביים ותחתונים מלוכלכים נכרכו סביב הרגליים, וכך עם קצת סירחון וקצת חום – נרדמתי...

וכמו בכל בוקר, גם היא הופיעה – השמש – קרנה משמחה ומחום וצבעה את השמיים, את העננים ואת הקרחונים שבאופק, בטעם של סחוג, אך למרות המראה מחמם הלב והנפש – המציאות הייתה די קרירה, האוהל נמרח בשכבה עבה של קרח לבן, כשפסעתי החוצה היה נדמה לי שאני דורך על סכיני גילוח ולא על אצבעות – ב ר ר ר ר איזה קור!

למרות שאסור, קיפלתי את האוהל רטוב ומכוסה קרח לתוך התרמיל. השעון הראה שמונה כאשר השעון ה"שני" הראה על קצת לפני "מינוס שמונה".

עליתי על כיסא הקברניט שהיה פנוי, מן הסתם, והתחלתי לדווש הלאה, קדימה בין ההרים המאיימים והאין סופיים של הקורדיירה. לאחר כשעת רכיבה הפסקתי לחוש את אצבעות כפות הרגליים, הפעם ממש לגמרי. הקור שזרם מהאצבעות מעלה והתפזר בכל הגוף, התערבב אט אט בהרגשת פחד בלתי נעימה. עצרתי בצד הדרך וחילצתי החוצה במהירות את הבנזינייה מתוך התרמיל, על אש גדולה הפשרתי גוש קרח שנמס, ולאחר מספר דקות, כשהמים החלו לרתוח, חלצתי נעליים והרטבתי קלות את אצבעות הרגליים, שהיו כבר בשלבי קפיאה מתקדמים, בצבע כחול. רבע שעה ארוכה כנצח חלפה עד שהצבע הכחול נעלם ואודם נעים של דם התפזר במקומו – איזה כיף, סוף סוף אפשר להזיז אצבעות.

ובזמן שאני מתענג על אצבעות שחזרו לחיים שמעתי לפתע – רחוק מלמטה קול מכונה מתקרב, מאחוריו מתפתל שובל ארוך של אבק – טנדר טויוטה כסוף שהתקדם במהירות במעלה הדרך לכיווני...

“בוקר טוב!",בירך אותי הנהג,

“בוקר טוב", החזרתי אני,

“עשית כאן את הלילה?”,

“פחות או יותר”,

“ולאן הלאה?"שאל קול אחר מאחור.

Antemina", עניתי, "כמה נשאר עוד?”

35 קילומטרים ", ענה הקול כמעט באדישות, "בוא אתנו", הציע ההוא שליד הנהג – הזמנה שהיה באמת קשה לסרב לה בהתחשב במצבי הקריר.

נדחסתי פנימה לאחר שהנחתי את "סוס הברזל" בארגז המטען.

 

אווירה קיבוצית בבוליביה

הם היו חמישה גיאולוגים שעבדו במכרה, סיימו זה עתה חופשה שגרתית של כעשרה ימים בלימה הבירה. מכיוון שהיינו צריכים להצטופף שישה אנשים בטנדר קטן, לא ידעתי מהי הסיבה לכך שעצרו – סתם אנשים טובי לב או שמצבי באמת לא היה משביע רצון (קיוויתי מאד שזאת לא הסיבה השנייה ואפילו לא ערבוב קל של שתיהן). מכרה הנחושת מנוהל על ידי חברה קנדית, שחכרה את המקום מממשלת פרו למשך חמש שנים. התברר לי בהמשך שהדרך בה רכבתי נפרצה לפני חמישה חודשים בלבד, במפה לעומת זאת קיימת הדרך כבר ארבע שנים... נו טוב אף אחד לא אמר שדייקנות זה הצד החזק ביותר של הפרואנים.

ארוחת בוקר חמה זרמה לבטן הרעבה בחדר האוכל של מכרה הנחושת. בין הכורים הפרואנים הרגשתי כמו בקיבוץ: חדר אוכל, טבחים, אוכל טוב, שירות עצמי – אולי קצת שונה.

 

דויד – הגיאולוג הפרואני התלהב מאד משמו של הצריח העתיק בירושלים שהופיע בגלויה שקיבל מישראל...

ואילו השומר שבפתח המכרה, הסתכל בדרכון ההפוך ולא הבין איך אפשר לקרוא מימין לשמאל. הוא שמח לספר לי שאני לא הישראלי הראשון שהוא מכיר, יגאל, ה"ישראלי מלימה". לימד אותו איך ניתן להרוג בן אדם ביד אחת ע"י הוצאת הגרגרת מהגרון... בשביל מה?

בחורה עטופה בפונצ´ו עבה ישבה לה בצד הדרך – מחוץ למכרה (למכרה הכניסה אסורה לנשים ) – זונה? אישה אכולת געגועים?

כנראה שרק הדמיון יחליט...

וכמו בכל מקום בו הייתי רק עובר אורח – סירבתי בנימוס להזמנה החמה לבלות עוד יום במקום – הדרך קראה לי להמשיך הלאה...

 

את ארוחת הצהרים עשיתי בהמשך הדרך, בחווה קטנה שלא מופיעה במפה (קיימת במקום כבר עשרות רבות של שנים).

בחווה החלפתי קילו עגבניות בקילו תפוחי אדמה מבושלים – עסקה מצוינת לשני הצדדים (חומר הבערה בכיריים, איך לא, גללי פרות ואלפקות).

"איפה לומדים הילדים" – התעניינתי.

“הם לא לומדים " – ענתה האימא הצעירה שרק מלאו לה עשרים... "יותר טוב בבית – הם עוזרים בעבודה".

מרקוס בן השש וסיסיליה בת החמש הנהיגו את שמונים הכבשים לתוך המכלאה, שעשויה חומת אבנים ארוכה, ובעזרת שוט ארוך הם הצליפו באוויר וניסו לאסוף את הכבשים שחמקו לכיוון ההרים...

אז כאן לא הולכים לביה"ס כלל וכלל – כנראה שהפעם באמת הרחקתי קצת יותר מדי הלאה....

"נו... אז איפה המזרח ?", שאלתי שוב את מרקוס, והוא החל ל"ערבב" מחדש את המכשיר המוזר שנח בידו וחיכה עד שהמחט בתוכו תתייצב שוב.

"שם", הוא הצביע, זוכר מאיפה עולה השמש ולא להיכן שהצביע המצפן השקרן והלא מדויק שלי.

סיימתי ארוחת צהרים טובה, כך גם שיעור גיאוגרפיה מוצלח לשני אוטודיקטים קטנים בעל כורחם.

עליתי לכיסא הקברניט שהיה שוב פנוי והתכוננתי לדווש הלאה בדרך בין ההרים, שמסתיימת אי שם במפגש שבין השמיים הכחולים להרים המכוסים לבן...

הספידומטר דיווח לי שחלפו כבר יותר משלוש מאות קילומטרים מאז שעזבתי את אוהארז ופחות ממאה מאז שנשאלה אותה שאלה בנאלית...

"מתי אתה חוזר שוב?", הביט בי מרקוס בצורה של סימן שאלה קטן.

"אין לי שמץ קלוש של מושג" – לא יפה לשקר – חשבתי.... "אבל מתישהו אני מבטיח שכן!"

 

מכיוון צפון – הקרחון הגדול, פסטרורי, שעטף את הרכס עשה רושם מחייך יותר מתמיד...

 

“דרך ארוכה לפנינו, אין מה למהר, פשוט דיווש אחד ועוד אחד”.

 

אלעד פלטין, מאמן ומנהל את קבוצת מומנטום – רוכבים עם תנופה – מרכז בפועל את קורס מדריכי אופניים בביה"ס למאמנים ולמדריכים במכון וינגייט.

 

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
20.10.17 יום פתוח ללימודים במכון וינגייט

משתלם להשתלם

מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן