חפש רק בנושא זה






לראות עם הידיים

שוכבים על המיטה, מחכים לעיסוי ופתאום מגלים שהאדם שבא לטפל בך אינו רואה. בסין זו כבר תופעה רחבה, ועכשיו גם בארץ מתחילים יותר ויותר עיוורים למצוא עבודה ופרנסה כמעסים מקצועיים. המטופלים מופתעים אך מרוצים - מאת מרים קוץ, פורסם לראשונה בעיתון 7 ימים של ידיעות אחרונות
  07/07/09

מרים קוץ

  

בכניסה לקיבוץ צרעה אני מתקשרת לנייד של דוד יעלון, מעסה רפואי עיוור, כדי לקבל הוראות הגעה לביתו. הוא מכוון אותי, ואני חולפת על פני בתי שיכון קיבוציים. בפתחו של אחד מהם עומד גבר גבוה, רחב כתפיים, ומשוחח בטלפון. לוקח לי כמה שניות לקלוט שהאיש מדבר איתי. דבר בהתנהלות שלו אינו מעיד שהוא עיוור. אין כלב נחייה, אין מקל. גם בביתו, יעלון, ,56 נשוי ואב לארבעה, נע בקלות, מוצא כל דבר, גם את המעטפה עם מכתבי ההמלצה החמים שקיבל ממטופליו.

 

 צילומים: אלכס קולומויסקי, טל שחר

 

יעלון הוא אגרונום, בוגר הפקולטה לחקלאות ברחובות, שריונר במילואים, ועד שאבדה ראייתו היה ממונה על הגי- דולים העונתיים של הקיבוץ: תירס, חומוס וחיטה. כשהיה בן 25 יצא למילואים כתותחן ובמהלך אימון לילה קלט שהוא לא רואה את המטרות. "המט"ק כיוון לי את התותח באזור המטרה, ואני אומר: 'אני לא רואה את המטרה, מה אתה רוצה'? הלכתי להדסה ואבחנו את המחלה, שנקראת אר-פי, רטיניטיס פיגמנטוזיס - ניוון הרשתית."

 

למרות הראייה הדועכת, המשיך לעבוד. 12 שנה חלפו עד שנאלץ לוותר על הנהיגה. "זה היה הרגע הראשון והאמיתי של אובדן העצמאות. זה היה קשה רגשית, אבל עוד המשכתי לעבוד בשדות. זה בעורקיי ובנימיי: להיות בשדה ולהרגיש את ריח האדמה."

 

איך מעכלים פרידה מתמשכת מהיכולת לראות? 

"למזלי היה לי המון זמן להסתגל; הייתה הדרגתיות. אתה מתחיל לשאול אנשים מה כתוב פה ואיזה צבע זה. פעם הייתי מתרגש; היום זה לא מפריע לי."

 

בקיבוץ לא רצו לוותר על הידע שלו: הצמידו לו נהג שייצא אתו לשדות, וככה עבד שלוש שנים. רק כשכבר לא הייתה ברירה, נפרד יעלון מהחקלאות ועבר לניהול חשבונות בקיבוץ, כי מסכי מחשב הוא עדיין הצליח לראות. כשראייתו הידרדרה עד כדי כך שהיו צריכים לקרוא באוזניו את תוכן החשבוניות, הרים ידיים ופנה לייעוץ ולמבחני התאמה ב"מגדלור," מרכז שיקום לעיוורים בחיפה. אובדן הראייה שלו התנגש בטיימינג מדויק עם טרנד שתופס תאוצה בעולם: השמת עיוורים לתפקידי מעסים. בישראל מכירים את הנושא רק 12 שנה, אבל בעולם הוא ידוע ומקובל, בעיקר באסיה ובמזרח אירופה. בסין כבר בקושי משתמשים במילה "עיוור" בהקשר זה: מספיק לומר "מעסה," והמילה כבר מטמיעה בתוכה את העובדה שהאיש עיוור. מי שנכנס לאתרי תיירות של בייג'ינג ימצא אלפי לינקים של 'בליינד מסאז,''' מכוני ספא שבכולם עובדים רק מעסים עיוורים. "אליי זה לחלוטין לא דיבר," אומר יעלון. "אני עובד אדמה, ובחיים שלי לא נגעתי באנשים זרים, אבל אמרתי, ננסה."

 

יעלון הצטרף לקורס היחיד בארץ המכשיר עיוורים למקצועות העיסוי הרפואי שנערך במתכונת חד-שנתית במכון וינגייט. קורס שנתי בווינגייט הוא לא עניין פשוט לעיוור. אמנם הקורס נערך יומיים בשבוע בתנאי פנימייה, אבל עדיין יש להתמודד עם אוטובוסים בינעירוניים, חציית כבישים, גשרים להולכי רגל, התמצאות בתחנות מרכזיות והתנהלות בין חדרי לימוד, לינה ואוכל. יעלון למד את הדרך עם מורה דרך צמוד, וכעבור שלושה-ארבעה שיעורים היה עצמאי לגמרי.

 

מי שהתגלו כמעסיקים פוטנציאליים שלו היו קופות החולים הגדולות, מכבי וכללית, שזיהו את הביקוש לרפואה אלטרנטיבית וגם מצאו לנכון לסייע לעיוורים ולהעסיק אותם. יעלון מתגאה בעובדה שהיה המעסה העיוור הראשון שהועסק ב-"כללית משלימה." למטופליו הראשונים לא אמר שהוא עיוור עד סוף הטיפול, "כי לא רציתי שהם ייכנסו לחרדה. עבדתי רגיל, ובסוף הפתעתי אותם."

 

מה היו התגובות? 

"אמרו לי: 'לא רואים עליך! כל הכבוד! איך אתה עושה את זה'? כאלה דברים. יש סטיגמה על עיוורים. מצפים שהם יהיו עם עיניים עצומות או מרצדות ואצלי אין את זה."

 

יעלון מבוקש במיוחד בקרב נשים חרדיות, שעבורן מעסה עיוור פותר בעיות של צניעות ומבוכה. "מציעים להן אותי כאופציה השלישית אחרי מעסה גבר או מעסה אישה: מעסה עיוור," הוא אומר.

 

אתה מרגיש שהקריירה החדשה היא פיצוי על אובדן הראייה? 

"סוג של פיצוי ושל סיפוק, בוודאי. במקום לפרוש מהחיים נכנסתי אליהם בחזרה ובמלוא העוצמה. הקריירה החדשה שיחררה אותי. אני שואב אנרגיה מהמטופלים כשאני עוזר להם. בן אדם מגיע אליי בצורת סימן שאלה וקם מהמיטה ישר וזקוף. אני חושב שלכל עיוור יש את הכוח הזה בידיים, לראות דרכן את הזולת."

 

אבל אתה לא עיוור מלידה  

"נכון. אני מאמין שלעיוור מלידה יש את החוש הזה יותר טוב ממני. אני רכשתי את זה תוך כדי טיפולים. חושים אחרים מתעצמים עם אובדן הראייה. אני שומע עכשיו ציפורים במקומות בעיר שאיש לא שומע. גם הזיכרון מאוד מחודד. כשעבדתי בהנהלת חשבונות קראו לי 'האינדקס,' כי זכרתי בעל פה את כל מספרי הכרטיסיות."

 

כשראו אותי, דחו אותי

 

אין ספק שדוד יעלון הוא המטרה שראו יוזמי הקורס בוינגייט לנגד עיניהם: עיוור שמוצא לעצמו עבודה סדירה שממנה הוא נהנה עד כדי כך שמצוקתו נדחקת מעט הצדה. יעלון כל כך רחוק מהדימוי שיש לנו על עיוורים, עד כי מצאתי את עצמי משוחחת איתו בחופשיות גם על הדברים הכואבים. למשל, במה הוא מתקשה ")בלהיות תלוי באחרים כשצריך לצאת מהקיבוץ(" ואם ראה היטב את כל ילדיו, כולל הקטנה, בת ה") 16-כן.(" את אולגה ליפסמן, ,33 קולגה של יעלון מירושלים, אם חד-הורית לבן שלוש, כבר לא העזתי לשאול ישירות אם היא יודעת איך בנה נראה.

 

  צילומים: אלכס קולומויסקי, טל שחר

 

כשהייתה בת ארבע, התלוננה על כאבי ראש חזקים והרופאים במוסקבה איבחנו גידול בראשה. ליפסמן נותחה, עצב הראייה שלה נפגע והיא התעוררה מהניתוח עיוורת. בגיל 18 עלתה לארץ עם הוריה. העלייה הייתה תהליך קשה עבורה: היא התגלגלה מתוכנית לימוד אחת לאחרת ובעיקר ישבה הרבה בבית. כשהופנתה ל"מגדלור" הוצע לה להצטרף לקורס עיסוי בווינגייט. היא סיימה אותו ב,2003- ולפני שנה סיימה שם קורס נוסף שהקנה לה תואר של מעסה בכירה. עם זאת, כשביקשה לקבל מטופלים בבית, גילתה שהעניינים טיפה מסובכים: כרטיסי הביקור שהדפיסה הניבו בעיקר טלפונים מאנשים שמסוגלים לחבר עיסוי ומבטא רוסי למשוואה בעלת תוצאה אחת בלבד. "הגיעו בעיקר סוטים ופשוט פחדתי," היא אומרת. "הפסקתי לקבל אנשים בבית."

 

ובמקומות המסודרים? 

"גם שם לא היה פשוט. בהרבה מקומות אמרו לי שלא מעוניינים לקבל נכה, כי לפציינטים זה לא ינעם."

 

נפגעת? 

"ברור. כשהייתי מדברת איתם בטלפון, תמיד היו מזמינים אותי לפגישה, אבל כשראו אותי, דחו אותי. לקופת חולים כללית הגעתי אחרי שכבר התייאשתי. העובדת הסוציאלית שלי אמרה לי ללכת; הלכתי כדי לעשות לה טובה, אבל קיבלו אותי וככה התחלתי לעבוד. למרות שלא קל לי לטפל בשישה-שבעה אנשים ביום, אני חושבת שזה מקצוע אידיאלי לעיוור. מה שיש היום בשבילנו זה או עבודה במפעלים מוגנים, שזה משעמם, או עבודה במקצועות המחשב, שלא לכל אחד הם מתאימים. נראה לי שבסופו של דבר, כמו במזרח הרחוק, רוב העיוורים בארץ יהיו מעסים."

 

את אומרת למטופלים שאת עיוורת?

"רק הקבועים יודעים. לאחרים אני לא אומרת."

 

איך את מסתדרת עם ילד קטן? 

"קשה לי לטפל בו. צריך לצאת, לרוץ, לעשות דברים שאני לא מסוגלת. אין מי שיקרא לו סיפור או ירכיב אתו פאזל. ההורים שלי לא יודעים מספיק עברית ואני לא רואה. אני לא רוצה לגדל אותו רק על הטלוויזיה."

 

הסברת לו שאת לא יכולה לראות?

"לא ממש, אבל הוא מבין. זה נראה לו טבעי. כשאני מבקשת ממנו משהו, הוא מניח אותו ישר בידי."

 

מה את חולמת לעשות בעתיד?

"קוסמטיקה, איפור."

 

לא צריך לראות בשביל זה?

"שאלת מה אני חולמת." לסחוב את העגלה

 

לסחוב את העגלה 

 

ראובן ברון, ,60 אלמן, אב לארבעה וסב לנכד, החל לאבד את ראייתו כשהיה תלמיד בכיתה ב.' כיום הוא עובד כמעסה רפואי במרכז דוידוף, בית חולים לחולי סרטן בקמפוס בילינסון. את השכלתו רכש בתחום המחשבים ועבד ב"מגדל." כשראייתו נחלשה, עבר למחלקה של ביקורת פנימית, שם עבד עד לפני תשע שנים. ב2001- הוגדר כמאה אחוז נכה.

 

צילומים: אלכס קולומויסקי, טל שחר

 

ואז הלכת לקורס עיסוי? 

"לא. הלכתי ללמוד להיות מורה דרך בחברה להגנת הטבע."

 

סליחה? 

"הייתי פעיל במרכז תיירות ארצי לאנשים עם מוגבלויות, ונראה לי שכדי להשתלב, מן הדין שיהיה לי יותר מושג על הדרכה ועל הכרת הארץ והתחום. ברור לי שהדרכת טיולים לא מתאימה לעיוור, אבל אני מרצה, ואני מוציא טיולים - לציבור מסוים, לא לכולם."

  

אחרי שהתמחה בתחום, פגש את אורנה מרום מהשירות לעיוור שהציעה לו להצטרף לקורס בווינגייט. "זה סיר לחץ," הוא אומר, "אבל זה מאתגר, כי כל הזמן צריך ללמוד עוד משהו, להתנסות בעוד משהו, ללמוד עוד תנועות. לא היה לי פשוט. השתמשתי בידע מלימודי הביולוגיה ולמזלי גם למדתי פעם שיאצו, וזה עזר."

 

לאחר סיום הקורס התרכז בטיפולים ביתיים בקליניקה שלו ומאוחר יותר החל בעיסוי חולי סרטן בבילינסון. ברון הפך למומחה בנושא וראה איך ההשפעה המיטיבה של העיסוי - הפגת מתחים והרפיה - מקלה גם על ההתמודדות עם מחלת הסרטן, עם כל הלחצים והמתחים הכרוכים בה. הנושא קרוב אליו אישית, שכן אשתו הראשונה חלתה בסרטן שבוע לאחר לידת בתם. בנם הגדול היה אז בן שמונה, האמצעי בן חמש, וברון התמודד עם הטיפול באשתו, גידול הילדים ואובדן הראייה שלו גם יחד.

 

אתה מספר למטופלים על הרקע האישי שלך? 

"לפעמים, אם נוצרת שיחה, אז כן. אני לא פסיכולוג, אבל אני מרגיש שאני יכול לעזור למטופל לסחוב את העגלה."

 

ועל העיוורון אתה מספר? 

"המטופלים יודעים מי אני ואין הפתעות. אני מוצא שיש בזה אפילו יתרונות, כי אנשים רבים מתביישים בגופם - אחד שמן מדי, אחר שעיר מדי - ודווקא בגלל שאני עיוור, קל יותר לקבל אצלי עיסוי. העיוורון שלי הוא עוד חצי מסך שמונח בינינו."

 

ברון עובד בבילינסון יום אחד בשבוע; הוא עובד גם בקליניקה שלו בבית, בקריית-אונו, אבל בכך לא תמו מפעלותיו: הוא מייצג את העיוורים בארץ מול הכנסת בדרישה לכתוב תקנות בענייני נגישות וחבר בשתי ועדות במכון התקנים שעוסקות בנושא. הוא גם מרבה לעסוק בספורט - רץ ורוכב על אופניים.

 

נשמע שאתה אדם פעיל יותר מרוב האנשים הרואים  

"אבל אני תלוי באחרים בדברים רבים. אני כבר לא יכול לעבוד בגינה כי אני לא מבדיל בין פרח לעשב שוטה. אני גם לא יכול לצאת לקניות. בקרוב אצטרך מקל, ואחר כך גם כלב נחייה."

 

עוד דוגמה להשתלבות מוצלחת של עיוורים בתחום העיסוי היא שושי אמור, ,42 מאילת, שהיא כנראה העיוורת היחידה בארץ שמטפלת באנשים בריאים שפשוט באו להתפנק באחד ממכוני הספא הפזורים בבתי המלון בעיר הדרומית.

 

אמור, גרושה ואם לשניים, איבדה את ראייתה לפני חמש שנים בעקבות סיבוכים של לחץ תוך-עיני וסוכרת. לפני העיוורון עסקה באמנות ובעיצוב. כאשר איבדה את ראייתה הופנתה לקורס בווינגייט, שאותו סיימה בהצלחה לפני שנתיים.

 

 צילומים: אי.אף.פי

 

"זה לא היה פשוט," היא אומרת. "הייתי צריכה להגיע בטיסה מאילת לתל-אביב, ומשם באוטובוסים לווינגייט. הכל לבד, רק אני והמקל. אבל הקורס היה נפלא. היה שווה להתאמץ."

 

לפני שנה וחצי, בעזרת שמעון לוי, סמנכ"ל רשת מלונות פתאל, מצאה עבודה ברשת סייבקס, המתחזקת מכוני ספא וחדרי כושר במלונות באילת. עכשיו היא מועסקת שם בחצי משרה, ארבע פעמים בשבוע, ארבע שעות ביום.

 

לדבריה, היא התאקלמה היטב באווירת הספא והבליינות. "זה פנטסטי. אני כל כך אוהבת את העבודה, כל כך נהנית. זה גורם לי אושר לעבוד בעיסוי."

 

איך מקבלים אותך אורחי המלון?

"לתיירים מחו"ל זה מובן מאליו שהמעסה שלהם עיוורת, אבל הישראלים לא מאמינים לי שאני לא רואה. אני מסבירה להם שאת מה שאני צריכה לראות, אני רואה דרך הידיים."

  

מטפלים טובים יותר

 

האם כל עיוור מתאים למקצועות העיסוי? בהחלט לא. דרושה יכולת לימוד טובה (ביולוגיה, אנטומיה, פיזיולוגיה;( צריך כושר גופני סביר (לעסות שבעה אנשים ביום זה מאמץ פיזי לא מבוטל.( "דרושים גם יחסי אנוש טובים, כי מדובר בעבודת מגע עם אנשים," מסביר ד"ר אלכס בילקביץ', 52, מומחה לשיקום ומנהל מרכז וינגייט לרפואה משלימה, העומד בראש הפרויקט מטעם וינגייט זו השנה ה.11-

 

איך אתם בוחרים את משתתפי הקורס? 

"יש שתי ועדות. בראשונה נערך אבחון פסיכולוגי וקוגניטיבי בנוכחות פסיכולוגים של הביטוח הלאומי ומשרד העבודה והרווחה. המיון השני נערך בווינגייט, ובו אני בודק עד כמה המועמד החלטי. היו לנו מקרים ששבועיים אחרי פתיחת הקורס אנשים הבינו שהם לא מסוגלים לגעת בזרים. אחרים מגיעים רק כי משעמם להם בבית. יש חודש ניסיון, שבמהלכו המועמד יכול לבדוק אם זה בכלל מתאים לו. זה קורס יקר למדינה, ואנחנו לא רוצים שהכסף ילך לאיבוד."

                                                                                      צילומים: טל שחר

אתה מרוצה מאחוזי ההצלחה של הבוגרים?

"מאוד. 74 אחוז מהם עובדים. באנגליה המקבילה הסטטיסטית שלנו היא 25 אחוז."

 

מי מגן עליהם עכשיו, בתקופה של מיתון ופיטורים?

"אני חושב שהם זקוקים להגנה וראויים לה. הם משקיעים כל כך הרבה, והם צריכים להיות ברמה מקצועית גבוהה פי שניים מאנשים רואים. הם מטפלים טובים יותר ולו רק בגלל שהם משקיעים יותר. השוק החופשי הוא אכזרי וצריך ליצור עבורם הגנה תעסוקתית."

 

האם העיוורים הם באמת מעסים טובים יותר?

"כששואלים אותי את זה, אני עושה תרגיל לאנשים רואים: סוגר להם את העיניים ומבקש מהם לבצע עיסוי. מתברר להם שכשהם חוסמים את הראייה, התחושה נעשית חדה יותר. אי-אפשר למדוד את זה מדעית, אבל אני אומר באופן מוחלט שלעיוור מלידה יש בידיים חוש מחודד פי כמה מאשר לאדם רואה. גם אצל עיוורים לא מלידה זה קיים, אבל במקרים כאלה זה תלוי באדם ובאיך שהוא מפתח את זה."

 

ד"ר בלקביץ' מקפיד לשמור על קשר עם בוגרי הקורס ומעורב במציאת תעסוקה עבורם. חלקם משמשים אסיסטנטים בקורסים שלו. בשנתיים האחרונות הוא עורך כנסים שנתיים, בהם מועברים עדכונים מקצועיים.

 

אתה רואה שינוי אצל בוגרי הקורס שמצאו עבודה? 

"שינוי ענקי. ברגע שאני מדבר איתם בטלפון, אני שומע שהם שונים. פתאום יש להם ביטחון עצמי. אין כמו היכולת להשתלב בחיים ולהרוויח בכבוד. זה לגמרי שונה מלשבת שעות על גבי שעות בבית, באפס מעשה, ולחיות רק מקצבה."

 

 צילומים: טל שחר

 

  

  צילומים: אי.אף.פי



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
אביב של בריאות וחג פסח שמח ממכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט

אתכם גם בימי הקורונה: אל תחמיצו את סדרת ההרצאות המקוונות של ביה"ס למאמנים ולמדריכים

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר של מכון וינגייט, ממשיך גם בימים אלו לשרת את ספורטאי ההישג שזכו להיתר מיוחד

פעילות הספורט ההישגי במכון וינגייט נמשכת במתכונת מצומצמת בהתאם להנחיות משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, הלימודים בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן מושבתים מה-13.3.20 ועד להודעה חדשה

מנויים יקרים, בהתאם להוראות משרד הבריאות, מה-14.3.20, לא תתקיים פעילות במועדון הספורט: לא יתקיימו שיעורי סטודיו ומתקני הכושר, טניס השולחן, מגרשי הטניס והבריכות יהיו סגורים עד להודעה חדשה

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים של מכון וינגייט