חפש רק בנושא זה






סוד ההצלחה של שושלת הרצים האתיופים

הם מרחפים על פני המסלול באסתטיקה מרגשת ועוקצים בפיניש רצחני את כל מי שנמצא בסביבה הקרובה. מהו סוד ההצלחה של הרצים האתיופים? כישרון? תזונה וסביבת המגורים? אימון נכון ומקצועי? על נסיכי הריצות הארוכות מאת מולי אפשטיין, פיזיולוג במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין
  13/07/09

מולי אפשטיין

 

שליטתם של הרצים האפריקאיים בריצות הבינוניות ובריצות הארוכות היא עובדה מוכחת. די בעיון חטוף ברשימת התוצאות הטובות ביותר בכל הזמנים על מנת להיווכח שהדומיננטיות של הרצים מאפריקה היא משהו ברור ומוחלט.

ההיסטוריה האולימפית של אפריקה בריצות הארוכות החלה במשחקים האולימפיים של רומא 1960. אז היה זה המרתוניסט האתיופי, אבבה ביקילה, שרץ יחף אל הזהב האולימפי הראשון של אפריקה בתחרויות האתלטיקה. גם השני באותה ריצה היסטורית היה רץ אפריקאי, היה זה המרוקני ראדי בן־עבדסאלאם שפתח היסטוריה מפוארת עבור הרצים ממרוקו. הזהב הראשון על המסלול האולימפי הגיע במשחקים האולימפיים של מקסיקו 1968. רצי היבשת השחורה גרפו אז 5 מדליות זהב בריצות ל־1500, 3,000 מטר מכשולים, 5,000 מטר, 10,000 מטר ומרתון. מתוך 15 המדליות שחולקו בריצות האלה, זכו הרצים מאפריקה ב־10 מדליות! תנאי הגובה של מקסיקו־סיטי הבליטו באותם משחקים את העליונות האפריקאית. אז לראשונה גם דובר על סביבת המחייה של הרצים האלה ועל היתרון היחסי שהיה להם על פני הרצים ממדינות השוכנות בגובה פני הים.

המשחקים של מקסיקו סיטי העלו לראשונה את סוגיית הסביבה והשפעתה על ביצועים ספורטיביים. בריצות הקצרות ובקפיצות זועזעה טבלת שיאי העולם פעמים רבות ואת הסיבות לכך אפשר כמובן לקשור לגובה של 2,200 מטר מעל פני הים ולשימוש הראשון שנעשה במסלול ריצה סינטטי. בריצות הארוכות לעומת זאת הקשה האוויר הדליל של מקסיקו על הרצים למרחקים ארוכים, מה שהבליט את יתרונם היחסי של האתלטים מאפריקה שמורגלים בתנאי מחייה ובתנאי אימון דומים.

אולם לא רק הגובה הדגיש את עליונותם של רצי היבשת השחורה. ברבות השנים למד העולם לנצל אימוני גובה לצורך שיפור ביצועים ספורטיביים. אתלטים רבים נוסעים כיום למחנות אימון בגבהים של אתיופיה ובגבהים של קניה. אתרי אימונים בגובה נמצאים במקומות רבים בעולם, ביניהם ספרד, צרפת, מרוקו וארה"ב. אולם מסתבר שהסוד של הרצים מאפריקה טמון לא רק בחשיפה שלהם לתנאי גובה. יש גורמים רבים, חלקם גנטיים וחלקם סוציאליים־סביבתיים שהופכים אותם לרצים הטובים ביותר בתבל.

 

צילום: באדיבות האתלט דן סלפטר, אלוף ישראל בריצת הרים

הקנייתי, אסבל קיפרופ, האלוף האולימפי מבייג'ין ב־1,500 מטר 

 

קניה לעומת אתיופיה

כאשר חושבים על הדומיננטיות של הרצים האפריקאים בריצות למרחקים בינוניים ובריצות למרחקים הארוכים עולה בראש התמונה של הרצים הקנייתים ויש לכך צידוק עובדתי. מאגר הכישרונות הבלתי נדלה של הרצים הקנייתים הוא דבר שאינו נתפס! בכל שנה יוצאים מן המדינה הזו כמות גדולה ואיכותית של רצים צעירים שרעבים להצלחה ולתמורה הכספית שבצידה. מה שאנחנו רואים, זה רק את ברי המזל שאותרו על ידי סוכנים מיומנים שחיים בסביבת האימונים שלהם. תארו לעצמכם כמה כישרונות שטרם נתגלו מבעבעים מתחת לפני השטח. על מנת להמחיש את העומק ואת האיכות הצרופה שימו לב לדוגמה הבאה. בכל מפגש אתלטיקה בקניה מתקיימים בממוצע 10 מקצים למרחק 10,000 מטר. בכל אחד מן המקצים האלה רצים כ־30 רצים שיורדים מ־30 דקות! כלומר, 300 רצים שרצים 10 קילומטר בפחות מ־30 דקות ומדובר במפגש אזורי אחד! מי שחושב שהריצות האלה מתקיימות בתנאים משופרים ועל גבי מסלול רקורטן משובח, ייווכח לדעת שבמקרים רבים הריצות מתקיימות על גבי מסלול עפר. פשוט בלתי נתפס! קחו לדוגמה נתון נוסף. כאשר מעיינים ברשימת המנצחים של המרתונים הגדולים בעולם אי אפשר להתעלם מהעומק ומהשליטה של הרצים הקנייתים במירוצים אלה. במרתון רוטרדם הם זכו במקומות 6-1, במרתון פריס הם זכו במקומות 1,3, 9-6, במרתון לונדון הם זכו במקומות 1 ו־4. במרתון טבריה אגב הם זכו ב־9 מ־10 המקומות הראשונים, כאשר שני הראשונים קובעים תוצאות נפלאות של פחות מ־2:10 שעות. מבין 65 התוצאות השנה של פחות מ־2:10 שעות במרתון הקנייתים מחזיקים אגב ב־40!

למרות העומק העצום של קניה כאשר בוחנים את המאזן מול אתיופיה בריצות למרחקים ארוכים באליפויות העולם ובמשחקים האולימפיים התמונה קצת שונה. על גבי המסלול (ריצות 5,000 ו־10,000) האתיופים זכו בכל התארים ל־10,000 מטר מאז משחקי 1996 ובכל התארים במרחק זה מאז אליפות העולם של 1993 (למעט הזכייה של צ'ארלס קאמאטי באליפות 2001) – סה"כ 7 תארים מ־8 אפשריים. אגב, בכל התארים זכו שני רצים – היילה גברהסילאסי וקנניסה בקלה, אולם בלא מעט פעמים הצטרפו אליהם אל דוכן המנצחים רצים אתיופים נוספים. שיא העולם בריצות ל־5,000 ו־10,000 מוחזק ברציפות על ידי רצים מאתיופיה החל משנת 1998. ניחשתם נכון, מי ששבר אותם היו גברהסילאסי ובקלה.

בריצות הבינוניות ובריצת המכשולים התמונה שונה לגמרי. שם לקנייתים יש שליטה מוחלטת. בעוד שלגבי מרחקי הריצה של 800-1500 מטר אפשר עדיין להבין (תכונות אנאירוביות טובות יותר של הרצים מקניה לעומת אלה של האתיופים), הרי שבריצת המכשולים הפער לא כל כך ברור. האתיופי הראשון ברשימת הטובים ביותר במקצוע הזה מופיע אחרי 40 רצים (!) קנייתים שקבעו זמן מהיר מהשיא האתיופי. יתכן שמדובר במסורת מפוארת ובגאווה לאומית ויתכן שמדובר בשילוב הזה שבין תכונות אירוביות פנומנאליות לבין תכונות אנאירוביות פנטסטיות של הרצים מקניה. ריצת המכשולים דורשת התנהלות שונה מזו של הריצות החלקות ויתכן שלרכיבי הכוח והמהירות יש כאן תרומה מכרעת. על מנת ללמד אתכם שיש גם רצים קנייתים מהירים אציין שהשיא הקנייתי ב־4X400 מטר הוא 2:59.63! השיא הזה הוא ממוצע של פחות מ־45 שניות לרץ והוא נקבע במשחקים האולימפיים של ברצלונה 1992. אגב מקסיקו 1968, זכו הקנייתים במדליית הכסף בריצה הזו עם זמן של 2:59.6!

השאלה הנשאלת היא כיצד, למרות מאגר הכישרונות הגדול יותר של שכניהם הקנייתים, מצליחה אתיופיה לשלוט באופן כל כך דומיננטי בריצות המסלול הארוכות הן בגברים והן בנשים.

 

 

ניהול, מדיניות והבדלי אימון                       

כפי שציינתי מאגר הכישרונות בקניה הוא פשוט בלתי נדלה. אפשר להמשיל זאת להליכה בשדה תוך ליקוט חטיפי זהב שמונחים על גבי הקרקע – אפילו לחפור לא צריך. גם באתיופיה יש זהב אנושי, אולם הוא נסתר מן העין וטמון במכרות. איתור הזהב הזה מצריך שיטה מאורגנת ומסודרת וניהול נכון של מערכות הספורט במדינה. משהו מרכזי שמכתיב את הדרך ואת השיטה. קניה לעומת זאת היא עולם של כישרונות נפלאים נעדרי מערכת מרכזית שמכוונת. כל סוכן יכול להגיע ולהחתים רצים מצטיינים ולהקפיץ אותם על עגלת התחרויות באירופה. כמות הכישרונות היא כל כך גדולה כך שיש מספיק לכולם. עבור אותם רצים מדובר בהזדמנות של פעם בחיים לצאת אל מחוץ למדינה ולהביא דולרים רבים הביתה. הרעיון של "אכול ושתה כי מחר נמות", מיוחס לישעיהו הנביא, אולם נראה כי הוא עדיין תקף גם לגבי הרצים הקנייתים. ואכן, למעט מקרים ספורים, קניה לא מצליחה לייצר רצים שיחזיקו מעמד לאורך שנים רבות. הלחץ והתחרות כל־כך גדולים שרובם "נשרפים" כבר לאחר פרק זמן קצר.

בקניה קיימים מרכזי אימון בהם האתלטים מתאמנים, אוכלים וישנים במשך מספר רב של חודשים בשנה. מרכזי אימון אלה מנוהלים באופן פרטי כך שעל מנת להיכנס אליהם, צריך לעבור מעין מכרז. באתיופיה המצב שונה. שם ההתאחדות הלאומית מכנסת את האתלטים במחנות האימון וזה נעשה ללא רעש ומריבות. במרכזי האימון באתיופיה מתאמנים הרצים הבכירים ביותר, כמו היילה גברהסילאסי וקנניסה בקלה. רצים אלה מהווים דוגמה ומוקד משיכה לאתלטים צעירים רבים. באתיופיה השיטה הרבה יותר הדוקה והיא כוללת מספר מועט של מאמנים, מספר קטן של סוכנים ומספר לא גדול של אתלטים. מצב זה מאפשר לרכז את האנרגיות ולהתמקד באופן מיטבי במה שיש. בקניה לעומת זאת אין שיטה מרכזית וכמות הכישרונות מדוללת על ידי גורמי חוץ אינטרסנטיים. זו הסיבה לנהירה הגדולה בשנים האחרונות של אתלטים קנייתים למדינות כמו בחריין וקטאר.

 

מה שמייחד את הרצים האתיופים של השנים האחרונות זו סיומת רצחנית ב־400 המטרים האחרונים של הריצה. ראינו את הנשק הקטלני הזה אצל גברהסילאסי בזמנו, אנחנו רואים את זה היום אצל בקלה וגם אצל הרצות האתיופיות – טירונש דיבאבה, דראטו טולו, גטה וואמי ומסראט דפאר. את הפיניש הקטלני של הרצים האתיופים ראינו כבר במשחקים האולימפיים של מוסקבה 1980 – אז היה זה מירוטס יפטר שזכה בתואר האולימפי ב־5,000 ו־10,000. בקלה, וגברהסילאסי בזמנו, מסיים את הסיבוב האחרון ב־52-53 שניות! ב־1995 גברהסילאסי סיים את ה־200 האחרונים ב־25.2 שניות בריצה של 27:10 דקות! מטורף.

בכל הריצות האלה לא היה לקנייתים מענה לסיומת הקטלנית. השאלה היא האם מדובר בתכונות גנטיות או שמא בטכניקות אימון אחרות. כנראה שהתשובה טמונה בטכניקות האימון שהרי ראינו כבר שלקנייתים תכונות מהירות טובות מאלה של הרצים האתיופים.

ואכן הרצים האתיופים מקדישים פרק זמן בלתי מבוטל לפיתוח יכולת ההאצה שלהם. בסיומו של כל אימון מבצעים הרצים האתיופים קטעי ריצה מהירים למרחק של 50 מטר. בנוסף הם משלבים אימוני ריצה מהירה בעליות קצרות ותלולות. אימונים בעליות תלולות וקצרות (פחות מ־100 מטר) מפתחים כוח ספציפי ויכולת האצה. ריצה במעלה חד מחייבת דחיפה חזקה מהחלק הקדמי של כף הרגל ואת הדפוס הזה ניתן לראות כאשר האתיופים שועטים ברגע הישמע הפעמון המסמן את ההקפה האחרונה.

בנוסף, הרצים האתיופים מבצעים כמות גדולה של אימונים ריאקטיביים שכוללים קפיצות, דילוגים ונחיתות. אימונים אלה מעניקים שליטה גופנית ומשפרים את טכניקת הריצה של הרץ. התרומה המשמעותית של אימוני הקפיצות והדילוגים באה לידי ביטוי בעיתוי של גיוס השרירים במהלך המפגש של כף הרגל עם המסלול. מרבית הפעילות השרירית של שרירי הרגליים מתרחשת 100 אלפיות שנייה לפני המגע עם הקרקע. תזמון נכון של גיוס השרירים תורם ליעילות הריצה ומפחית את העייפות. הפעלת השרירים לפני המגע עם הקרקע 'אוצרת' את האנרגיה ומגייסת את התרומה האלסטית של רקמות השריר.

בימים אלה נקבע סופית הרכב המשלחות לאליפות העולם שתתקיים בעוד כחודש בברלין. גם הפעם צפויים כמובן מאבקים מרתקים ואיכות צרופה של כישרון ויכולת עילאית. כמו בכל מפגש עולמי גם הפעם יתקיים הדרבי בין קניה לאתיופיה על ההגמוניה העולמית בריצות הארוכות. משעמם לא יהיה שם.    

 

מולי אפשטיין – פיזיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט". 

לכניסה לפורום "חיים וספורט", הקליקו כאן 

 

צילום: באדיבות האתלט דן סלפטר, אלוף ישראל בריצת הרים.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
יום פתוח ללימודי נטורופתיה עם ראשת המסלול, ד"ר מירה כהן שטרקמן, יתקיים ביום שישי, ה-14.8.20, בשעה 10:00

חודש ביצוען של בדיקות הארגומטריה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן