חפש רק בנושא זה






מסע חזרה אל הגוף: גילה ברנט סוגרת מעגל במכון וינגייט

בצעירותה בילתה שעות רבות במתקני מכון וינגייט כמתעמלת מכשירים, לגיל 55 הגיעה במשקל 105 ק"ג, עם מסת שומן של 48% על גובה של 170 ס"מ, סובלת מפרפור פרוזדורים, בעיות גב, בעיות ברכיים, לחץ דם גבוה ועוד. את המסע חזרה אל גופה עשתה עם מאמן אישי – וכן גם בגיל מבוגר אפשר להצליח
  14/01/10

לאחר שהשלימה את המהלך המרכזי של חזרה לאורח חיים פעיל פנתה גילה לאתר וינגייט בבקשה נרגשת לפרסם את סיפורה במקום שמסמן עבורה יותר מכול אורח חיים בריא – להלן "יומן מסע" המתאר את השינויים שעברו עליה במהלך 14 חודשים של אימון אישי.

בחרתי להעלות על הכתב את תמצית השנה החולפת ובעיקר תובנות ומסקנות מכל התהליך, כשברקע, שלוש סיבות עיקריות:
• הראשונה, היא מסר לכל מי שיבחר לקרוא סיפור זה – "אל ייחת לבבכם". ואני מרשה לעצמי לומר זאת משום שאם אני בגילי המופלג (56) ובנתוני הפתיחה "המרשימים" שלי הצלחתי, אז דעו שהכול שאלה של רצון והתמדה.
• הסיבה השנייה, העלאת הסיפור על הכתב היא מבחינתי דרך לומר תודה ולהביע הערכה למדריך היקר שלי, בן-יתח יהודה ממרכז הספורט מכבים שבעיר מודיעין-מכבים-רעות, אותו אני מוקירה ומעריכה הן כאדם והן כאיש מקצוע שהלך איתי יד ביד לאורך כל הדרך, עודד ותמך, דחף, ניווט והוביל אותי והעיקר החזיר לי את האהבה לעיסוק בספורט ואת האמונה מחדש ביכולות שלי. 
• הסיבה השלישית שגורמת לי שמחה והתרגשות מיוחדת, היא שפרסומה של כתבה זו באתר של ווינגייט מהווה עבורי סגירת מעגל: בנערותי (גילה וקס) הייתי ספורטאית מצטיינת וביליתי שעות רבות, בעיקר בשבתות ובחופשים במסדרונות, בחדרי ההלבשה ובאולמות של ווינגייט כשהשתתפתי בתחרויות בענף התעמלות המכשירים.

כל ההתחלות קשות
במועדון הספורט שבמכבים, הופקה תכנית מצליחה בסגנון לרדת בגדול עם נתוני הצלחה מרשימים ומאוד רציתי להשתלב בקבוצה זו, אך לשמחתי בדיעבד, התברר שאיחרתי את ההרשמה והמכסה מולאה עד תום כשלי לא נותר אלא להשמיע בזעקות שבר וייאוש את השאלה: "מה אני עושה עכשיו "?! מזכירת מרכז הספורט נחלצה לעזרתי ושידכה אותי למאמן האישי, בן-יתח יהודה שהוא גם אחד מרכזי התכנית הנ"ל.
בפגישה הראשונה בינינו הצגתי את כל ההיסטוריה הרפואית שלי שכללה בעיקר פרפור  פרוזדורים, בעיות גב, בעיות ברכיים, לחץ דם גבוה ועוד. המדריך שאל, התעניין והחליט על מסגרת של שלושה אימונים בשבוע. עוד אמר שמסגרת זו תהווה הכנה עד לשלב בו אצטרף למחזור הבא של התכנית וסיכם: "הבנתי הכול, מתחילים לעבוד ביום ראשון, אין הנחות ואין הקלות, על אף הגיל (כמעט 55), ובכפוף למגבלות ולאילוצים שהוצגו לי".


היום הראשון
מדידות ושקילות – בת 55 השוקלת כמעט 105 ק"ג עם 48% מסת שומן, על גובה של 170 ס"מ –את ההיקפים אחסוך מכם וקדימה לעבודה. אני לבושה בחולצה רחבה שמסתירה הכול, בחדר כושר כולם נראים טוב, מסתדרים היטב ומתמצאים בכול. ואני, המקום נראה לי כה זר ומאיים. מתחילים בהליכה מתונה על המסילה שמחייבת אותי כבר בדקות הראשונות להתמודד עם המאמץ ועם הרצון לוותר, ובמיוחד כשלידי מישהי רצה בהתלהבות!
מכשירי הכוח והמשקולות, הופכים בעבורי למכשירי עינויים שהומצאו על ידי סדיסט, מה גם שפתאום אפילו המדריך שבהתרשמות הראשונית נראה לי נחמד וסימפטי, נתפס בעיני לסדיסט אכזר שאינו יודע מה זה רחמים. איך אני שורדת בתוך זה, איך אני ממשיכה הלאה? כאבים, הכול תפוס, הכול כואב! נאבקת על כל שנייה של מנוחה ונשימה. וכך מאימון לאימון, עוזבת את העבודה מוקדם ככל האפשר, דוחה כל עיסוק אחר, מותירה מאחוריי את הבית, את הילדים והנכדים, ומתייצבת שוב ושוב מרצוני החופשי לעוד מסלול של עינויים המלווים בכאב, קושי פיזי ומנטאלי – ולא מוותרת. כאן אקדים ואומר שמה שעזר לי, ושהחזיק אותי, הייתה ההתעניינות האמיתית של המדריך, הדאגה והאכפתיות למצבי, ולא רק לביצועים. זה בא לידי ביטוי בטלפונים בין האימונים, אחרי האימונים ולפני האימונים שנטעו בי תחושה של אני לא לבד ויש מי שהולך איתי ויודע מה טוב לי ומה פחות...

17.10.08 אחרי חודש ו־10 ימים
אני כבר שוקלת כמעט 99 ק"ג, מסת השומן פחתה בשלושה אחוזים, לחץ הדם מתייצב על נורמלי ואילו הדופק במנוחה מורה על 63 פעימות בדקה. הנתונים מעידים בכל פעם מחדש שהבלתי אפשרי נעשה לאפשרי, ויש גם תחושת עצב על כל כך הרבה זמן שהלך לאיבוד משום שאז עוד לא ידעתי שזה ניתן להיעשות.
נכון, לא קלה הדרך והיא רצופה במשברים ובנקודות זמן בהם רציתי לקום ולעזוב. לרשותי עמדו אינסוף תירוצים שיצדיקו את הרמת הידיים, אבל כל פעם מחדש אספתי את עצמי והמשכתי הלאה וקדימה, לא מעט בזכות המאמן שברגישותו, ידע לזהות ולחזות רגעים אלה ולא נתן לי להתחמק ולוותר, כשהוא פוסע במיומנות ובמקצועיות בין האמפטיה למצבי ובין הבהרת החשיבות של שמירת המסגרת ושל שגרת האימונים. וכמובן, עמידה ביעדי מערך השיעור שתוכנן לאותו אימון, וכל זאת בשילוב מוצלח של עדינות ותקיפות.

 
27.10.08 כאב! כאב!
הכול כואב! הברכיים והגב, כפות הרגליים והזרועות, בעצם כל הגוף כולו. מרגישה שעוד שנייה קורסת, נאנחת כמו אישה זקנה וחבולה ומבינה שהנה עוד רגע "החומר מנצח את הרוח". מאטה את המהירות, מנסה לנשום, מנסה להתאושש ולבסוף עוצרת את המסילה. בתחושה של תבוסה, מביטה אל החור שנפער לרגליי ורוצה לבלוע אותי לתוכו ברגע שאוותר. מעיפה מבט לעברו ומחכה לשמוע עד כמה גרועה הייתי והוא: "אני פשוט גאה בך"! שמעתי טוב? שמעתי נכון?


30.10.08 פריצת דרך
משהו קורה פה... אני והמסילה פתאום "מתחברים" ומבינים האחד את השני, ואני מצליחה לרוץ 20 דקות ברציפות בקצב של 7 קמ"ש. – פתאום מה שנראה באימון האחרון רחוק כל כך, נמצא פה ובהישג יד. למחרת מעיזה ויוצאת לריצה ברחובות ובחיק הטבע, ופתאום מרגישה "שיש לי את זה", אני על גג העולם ומבינה שזו הדרך. ומבינה היטב את משמעות המנטרה, "ניצחון הרוח על החומר". וכמו רגע מכונן, כך היה רגע זה בשבילי, ומשם התחיל הטיפוס בשביל ההצלחה! ההצלחה שלי קשורה בעבותות, לכוח, לתמיכה, לסבלנות ולביטחון, שאני סופגת מהמאמן שלי לצד אומץ והאמונה.


13.10.09 אחרי שנה וחודש
אני כבר מצליחה לרוץ 40 דקות ויותר בקצב מינימלי של 9 קמ"ש. מבצעת לחיצת רגליים במכונה עם משקלים של מעל 100 ק"ג. מבצעת דחיקת חזה עם מוט אולימפי בתוספת של כמעט 20 ק"ג או דחיקת חזה בשיפוע חיובי עם משקולות של 14 ק"ג בכל יד. פולי עליון עם 42.5 ק"ג ועוד. ואלה הן רק דוגמאות המספרות על השיפור המדהים שחל בי בכל הקשור לכוח הפיזי כשבכל תרגיל אני מבצעת 4-3 מערכות ובכל מערכה 8 או 10 חזרות. במערכת אימונים הכוללים לעתים אימון מחזורי, לעתים אימון סופר סטים, דרופסט וכו' המשלבים משימות אירוביות מגוונות. ועל אף שבגרתי בשנה, הרי שאני עכשיו אחרת, 25 ק"ג פחות, כמה מידות פחות בבגדים, כמה וכמה אחוזי שומן פחות, דופק במנוחה יציב ומצביע על 51 פעימות לדקה. עם תחושה של הליכה במנהרת זמן שהחזירה אותי עשרים שנה לאחור, הן במשקל, הן במידות הבגדים ובהיקפי הגוף והן בתחושה הכללית – מרגישה כמו חדשה!

הדברים שעשו את ההבדל 
המסגרת
– המסגרת ושגרת האימונים, שהכתיבו לי אורח חיים אחר, שהכתיבו לי לו"ז קשיח וללא פשרות, ויתורים, היעדרויות ו/או איחורים. וכן, הוא תמיד היה שם לפני, מחכה לי ולא משנה לאיזה שעה קבענו עם חיוך נצחי.
ההתעניינות – התעניינות אמיתית, ודאגה כנה, שהתבטאו בשיחות אין סופיות  באימונים ובין האימונים, שנתנו לי את התחושה שהוא רוצה בהצלחתי לא פחות ממני.
"ניצחון הרוח על החומר" – מנטרה שהושמעה לי השכם והערב, ביחד עם כל מיני מחוות קטנות ומערכי שיעור שתוכננו בקפידה לצד האמונה בי וביכולות שלי (גם ברגעי משבר) – סופה שחלחלה לתוכי, וגרמה לי להאמין שאני יכולה, שאני מסוגלת.
המקצועיות – לקחת אחריות כה כבדה על אישה בגילי המופלג עם מגוון הבעיות הרפואיות שסחבתי איתי, וללוות אותי במסלול הנוקשה והתובעני הזה. הייתי מגדירה את זה מקצועיות השזורה באומץ או שמא אומץ השואב את כוחו מהמקצועיות. מקצועיות אותה דאג לטפח ולהעשיר יחד עם רכישת כלים ומיומנויות, במסגרת השתלמויות וימי עיון, שנתנו לי תחושה טובה.
"קשה יש רק בלחם" – עוד מנטרה שהושמעה לי השכם והערב וגם בוצעה הלכה למעשה. לא היו ויתורים ולא הנחות והקלות, אבל עם הזמן ראיתי שהוא ידע עד איפה למתוח את החבל ומתי לעצור, כך שתמיד השגנו והשלמנו את תכנית השיעור.
הסברים מקצועיים – לאורך כל התהליך זכיתי להסברים מקצועיים, לסיפורים מהחיים, להכרת מערך האימון וכו'. לכאורה, נושאי שיחה משעממים, אך הם העשירו את הידע והחשוב מכול, הם עזרו לי להבין למה ואיך!
הצבת אתגרים ויעדים – כמעט בכל אימון הוצגו לי היעדים והוצבו בפניי אתגרים. גם אתגרים קטנים ולכאורה חסרי חשיבות, גרמו לי להתעלות על עצמי ולהפיק מעצמי עוד קצת ועוד קצת. ובמיוחד כשהשתרשה בי התובנה שאני יכולה ואני מסוגלת. היום, אני חייבת להודות, הפכתי למכורה לאתגרים האלה ואפילו דורשת אותם.
מישהו הולך תמיד איתי – לצערי, לא פעם ולא פעמיים נאלצנו להפסיק את שגרת האימונים, לעתים לתקופות לא קצרות, עקב הבעיות הרפואיות המלוות אותי. ומודה ומתוודה שלא פעם חשבתי: הנה עכשיו הוא ינטוש אותי, הרי מי צריך ומי ירצה להמשיך עם "בעייתית" כמוני. ובכל פעם גיליתי מחדש שחלון השעות שלי נשמר בקנאות ולא הוקצה לאף מתאמן אחר.
אמפטיה – משברים, נפילות מתח, ירידת מוטיבציה, היעדר חשק ועוד, הם כמעט בני בית בי ואצלי. וכל פעם מחדש, אפילו אחרי שנה, עדיין לא מרגישה שחדר הכושר הוא מגרשי הביתי. האמפטיה וההזדהות הכנה שספגתי ממנו, עזרו לי בכל פעם מחדש להתחיל את האימון בחוסר חשק ולסיים אותו מאושרת ומרוצה מההישגים.
מה יעזור לך – לא סתם הוא מכונה מדריך, בכל פעם מחדש הוא ידע להוביל אותי בדרך אחרת ובשיטה אחרת שגרמה לי להתחבר לאימון ולהרגיש שהוא מתאים למידות שלי, והחשוב מכול, שעזרה לי להתקדם עוד ועוד.
אווירה – הומור, צחוק, פתיחות ואווירה טובה בכל האימונים. גם כשלמדתי להכיר אותו ולדעת איזה  עומסים יש לו על הראש בחייו האישיים, תמיד חייך, תמיד צחק, תמיד השרה אווירה נינוחה ונעימה. והעיקר, שהכול בא מאהבה, מהנשמה, מהלב! 
 
אחרית דבר
תמונה עדכנית של גילה ברנטהשינוי שעברתי הוא עצום גם בי וגם במשפחה. כיום אני עושה פעילות בחוץ שהיא לפחות שעה הליכה ועוד שעה ריצה, גם בעלי וגם הבת שלי החלו לעסוק בפעילות גופנית – הבת שלי הורידה 20 ק"ג ממשקלה ובעלי 15 ק"ג. במקום העבודה שלי הורידה אחת הבנות 15 ק"ג אחרי שראתה את השינוי שחל בי, המון בעזרתי והמון בתמיכתי.
לאחרונה עברתי בדיקות רפואיות ואני יכולה לצטט את פרופ' קליינמן אליעזר: כושר גופני תקין לגמרי ואף גבוה לגיל למרות הבעיות הרפואיות שהיו. לא רק זה, המזל שלי הוא שאני בכושר כי אז הלב חוזר מהר לקצב תקין במקרה של פרפור, מה גם שזה כמעט ונעלם.

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו לא טובים מספיק. הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה ללא שיעור", נלסון מנדלה.

צילום: יניב חבוב
 



תגובות הוסף תגובה
1.כל הכבוד! (לת)ציונה21/01/10
2.מרגש ומעניק תקווה כרמית21/01/10
3.יישר כוח !בלה21/01/10
4.כל הכבוד על ההצלחהשרית21/01/10
5.וואו כל הכבוד! חזקי ואמצי:) (לת)נופר21/01/10
6.אין דבר העומד בפני הרצוןפנינה22/01/10
7.יישר כוח!!!!!!!!!!!!!!!!!שגית24/01/10
8.חזרה אל הגוףאלישבע26/01/10
9.כל מילה חקוקה בסלע - אחת שעברה את המסלול ויודעת על מה מדובר....כל הכבוד יישר כוח (לת)סימה02/04/10
10.זה כבר לא ספור של העבר-זה ספור של ההווהגילה ברנט27/06/10
11.זה עדיין סיפור של ההוהגילה ברנט14/06/11
12.מוזמנים גם אתם!מוטי20/10/14
אתנה zoom: אל תחמיצו את הרצאתה של מורן סמואל, "לעבור את הקו", שתתקיים ביום רביעי, ה-5.8.20 בשעה 20:30

יום פתוח ללימודי נטורופתיה עם ראשת המסלול, ד"ר מירה כהן שטרקמן, יתקיים ביום שישי, ה-14.8.20, בשעה 10:00

חודש ביצוען של בדיקות הארגומטריה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן