חפש רק בנושא זה






יצחק אופק הלך לעולמו בן 84

יצחק אופק ז"ל, חבר ועדת ביקורת של מכון וינגייט משנת 2010 ויו"ר הוועדה משנת 2011, חבר האספה הכללית של מכון וינגייט משנת 1998 ועד יום מותו, נפטר אתמול. יצחק אופק כיהן בשורה של תפקידים בכירים בעולם הספורט, ביניהם יו"ר ועדת השיט בהתאחדות לספורט, יו"ר ההתאחדות לספורט בישראל, יו"ר הוועד האולימפי בישראל, יו"ר ספורטוטו ישראל, סגן יו"ר המועצה להסדר ההימורים בספורט, מזכ"ל הפועל, סגן יו"ר הוועדה המארגנת של המכביה ועוד – מכון וינגייט מרכין ראש לזכרו
  09/11/15

לפניכם ריאיון שנערך עמו בשנת 2004 ע"י ד"ר אורי זמרי וגב' בתיה אור, מנהלת הארכיון ע"ש צבי נשרי במכון וינגייט. נושא הריאיון הוא הדור הראשון והשני של פעילי הימייה ב"הפועל", בין תקופת ביני צלם לשמעון בובר, תחילתו של ענף השיט בישראל, הסירות שהימייה השתמשה בהם, הלוויתנית (Whaleboat), גלגולי ההולנדי המעופף בישראל, דגם הסנייפ ודגם ה-420.

זמרי: מתי קמה הבריכה בבית הפועל?
אופק: בסביבות 1949/50 ואז את השחייה העבירו מבת גלים. כששחינו בבת גלים, דוד הרשלר שקיבל את ריכוז השחייה מטעם הפועל חיפה והוא זה שהפך אותי לעסקן ספורט. נתן לי מחברת ואמר לי ממי לגבות מס חבר. וכך הפכתי לגובה מסים ובמקביל למדתי בביה"ס הימי בחיפה והים הפך להיות בלתי נפרד מעיסוקי ולא עבר זמן רב ואברשה ארגמן הטיל עלי את תפקיד רכז הימייה בהפועל חיפה וזאת לאחר שעברתי קורס מדריכים בשדות ים מטעם הפועל. למרות שהייתי רק בן 16, הייתי הרכז בשחייה ובימייה.

זמרי: עד מתי עסקת בשחייה?
אופק: עד שהגיע לארץ בנימין ראושניץ, שהיה אלוף ישראל ב-1,500 מ' והקים בהפועל חיפה מחלקת כדורמים והוא שכנע אותי לעבור לכדורמים. הקמנו קבוצה ואני בתור מדריך בהפועל גיליתי ילד ששוחה מהר, עמי שלף, וצירפנו אותו להפועל חיפה בשחיית חזה. אח"כ הוא הפך להיות שחקן כדורסל בגלל הנתונים הפיזיים שלו. עוד ילד שגיליתי, שלא היה שייך לאחת האגודות וצירפתי אותו להפועל חיפה, הוא מיכה קניץ שהפך להיות שוער בכדורמים של הפועל חיפה. כשאני שיחקתי לא הייתה ליגה סדירה והיינו מקיימים משחקי ידידות. אח"כ התארגנה ליגה – מכבי ת"א, ברית מכבים, גבעת חיים בשנת 1951/52. ב-1953 עברתי לת"א כרכז הפועל לאחר שפנה אלי צולח הכנרת, יצחק יחזקאל מהפועל ת"א, ונעשיתי שחקן כדורמים בהפועל ת"א.
ב-1947 היה קורס של ילידי 1931 לחיל הים. עסקתי בספורט ימי והצטרפתי לקורס במסגרת נערים שלא גויסו לצבא. השתחררתי אחרי שנתיים ב-1949. הציבו אותי בחיפה בהיותי בוגר ביה"ס הימי, בנמל להיות אחראי על תחנת האיתות שמאפשרת לאניות להיכנס לנמל. התחנה הייתה בבית מנהלת הנמל.

זמרי: הייתה תחנת איתות עד חניתה ברח' ארלוזרוב של ההגנה.
אופק: אני הייתי בזו של הים. איתות באור. דוד אדירי היה מנהל הנמל.

אופק: ב-1953, באוגוסט, אברשה ארגמן הציע לי לרכז את נושא הימייה במרכז הפועל. המשרדים היו בלילנבלום 29. גיל היה רכז מקצועי והוא נתן את הטון. ישראל כרמי היה מעין מזכיר, רובינשטיין היה גזבר. אח"כ ההסתדרות מינתה את איסר בן צבי להיות המזכ"ל.
זמרי: המזכ"ל האחרון היה סריג, שגויס ושבצבא היה סגן מפקד פעילות גופנית בצה"ל ונוצר חלל וגיל היה למעשה המזכ"ל בפועל עד שבן צבי מונה.

אופק:
הייתה בהפועל ועדת ים מרכזית. הנהלה שקבעה את דרכי הפלוגה הימית בהפועל. צריך להבין שבין כל המחלקות של הפועל, הענף היחידי שמטרותיו לא היו רק ספורטיביות אלא גם חינוכיות, הייתה הימייה שתפקידה היה להכשיר חניכים לחיל הים באמצעות התיישבות ימית וצי הסוחר. ב-1953 הימייה הייתה סקציה שעסקה בחינוך ימי. מחלקה יחידה שמדריכיה עבדו בהתנדבות מתוך אידיאולוגיה. הם היו האחרונים שאחרי הרבה שנים התחילו לקבל שכר. זה היה מתחת לכבודם כי זו הייתה פעולה חינוכית ורעיונית. יחד עם זה הסירות שהימייה השתמשה בהם היו הלוויתנית (Whaleboat) שהיו גדולות 12-10 מ' אורך. עם קום המדינה קיבלנו שלוש סירות של הפלי"ם תרצה, דב הוז ועוד אחת שהיו עוד יותר גדולות מהלוויתנית.
המשכנו לקיים תחרויות בלוויתנית עד שיום בהיר אחד אני הגעתי למסקנה ולא היו לי הרבה שותפים לרעיון שיש להפוך את פעולת הימייה לספורט ימי. אך לאף אחד בארץ לא היה מושג איפה מתחילים. בזמנו הצעתי לגיל שאסע להולנד לראות מועדוני שייט ואלמד מהם ואכן נסעתי לאמסטרדם ויופ מאייר מארגון ספורט הפועלים ארגן לי סיור בין מועדוני היכטות וכך למדתי שיש דגמים אולימפיים או בינלאומיים, שיש סירה One design, כלומר סירה שכל החלקים שלה יהיו זהים לכל המשתתפים כדי שהתחרות תהייה הוגנת, מה שלא היה קיים אצלנו.

אופק: לוויתנית לא זהה בשטח מפרשים, גובה תורן וכו'. היו לוויתניות גדולות ולוויתניות קטנות. בהתייעצות עם מומחים החלטנו קטנות 32 מ"ר וגדולות 42 מ"ר למפרשים. יגאל תומרקין היה שייט מעולה בהפועל ותופר מפרשים מעולה. היה חשוב סוג הבד למהירות וחיתוך הבד שלא ייווצרו מערבולות אוויר. באמסטרדם למדתי וחיפשתי סירות שיתאימו לחופי הארץ. היו שתי סירות: סירת פין לשייט בודד וסירה שנייה, שהייתה דגם אולימפי והשתתפה באולימפיאדת הלסינקי ואח"כ החליפו אותה להולנדי המעופף כי המפרש מנע מהירות.
ההולנדי המעופף שיצאה לאחרונה מהמשחקים האולימפיים היא הוותיקה. הציעו לי את הסירה הכי פופולרית בעולם היא הסנייפ-החרטומן למרות שהיא לא באולימפיאדה יש סיכויים שתהיה ויש אליפויות יבשת ועולם והיא לכמה שייטים ואם אנחנו רוצים סירה לא יקרה בתנאי הארץ אז שנלך עליה.
הבאתי תכנית והתחלנו לבנות בארץ דגם סנייפ, אך הן לא נקלטו כי היו כבדות. אז ההולנדי המעופף קמה לתחייה. זו הייתה סירה יקרה, כ-10,000 דולר. אז החליטו שסיומה נמיר ואני ניסע לאיטליה למיליונר מאייר, מבעלי נייר חדרה, וננסה להתרים אותו כי אחת המספנות הגדולות הייתה באיטליה. נפגשנו אתו ושכנענו אותו לתרום 50,000 דולר ומזה בנו לנו שלוש סירות וגם הפועל השקיע וקנה. אך זו הייתה סירה בעייתית. כשקנינו ה-וון דיזיינ היה עץ בכל הסירות. אח"כ החליפו לפיברגלס ואנחנו נתקענו כי לא היה לנו כסף לשנות. התחלנו להשתתף בתחרויות שייט - 1968 אליפות אירופה באגם בלטון ונשארנו תקועים בווינה עם הסירות ובין השייטים היו שמשון בובר ומינו (ממסעדת מינו). עד 24 שעות לפני התחרות לא נתנו לנו אשרות ואיגוד השיט הודיע להונגרים כי אם לא נשתתף, כל התחרות תבוטל וקיבלנו לשלושה ימים וכך הגענו לא מוכנים והגענו למקומות האחרונים. כשהוויזה פגה, איגוד השייט לחץ שוב וכך קיבלנו אשרה עד סוף התחרות. העיקר היה שישראל השתתפה בתחרות שיט בגוש המזרחי.

זמרי: מה היו היחסים עם גוש זבולון ועם צופי ים?
אופק:
היו ידידותיים ביותר. אז לא הייתה ההתאחדות לספורט אלא החבל הימי לישראל היה מוסד העל והוא גייס כספים מכל מיני גורמים ואחד האמצעים היעילים היה תו הסוחר - כל מטען שנכנס דרך הנמלים בעיקר בחיפה שולם עלי אחוז מסוים מערכו הכספי. המטרה הייתה ההכשרה הימית והחבל חילק את הכסף לאגודות.

זמרי: האם פעילות שלושת הארגונים במסגרת ההגנה הייתה אחידה?
אופק:
אני חושב שכן למרות שלהפועל היה את מספר הסניפים הרב ביותר וכן מספר חניכיו שהשתלבו בפלי"ם היה הגדול ביותר וראשי הפועל וחניכיו השתלבו בחיל הים בדרגות הגבוהות. אהרון בוצר לא היה מהפועל אלא מצופי ים. הקרבה האידיאולוגית בין הפועל וצופי ים הייתה יותר גדולה כי זבולון היה קרוב יותר למכבי, החלק האזרחי, צופי נוער היו חניכי תנועות נוער שהיו קרובים לארץ ישראל העובדת וגם ממנה יצאו לפלי"ם.

אופק: בנושא הספורט הימי, סוף שנות השישים. ועדת השיט הוקמה בהתאחדות לספורט ואני הייתי היו"ר הראשון של הוועדה שנתנה גושפנקה לספורט הימי. חנינא גולדברג היה הרכז במרכז הפועל שהיה בין אלו שקידמו את רעיון סירת ה-420, ואני עברתי למרכז כמנהל אגף הארגון. אחד הדברים שניסינו לפתח ולא הצלחנו היה נושא החתירה. אני הגעתי למסקנה שחתירה יכולה להעסיק יותר אנשים ולהיות יותר זולה מאשר השייט והחלטנו לפתח את נושא בנה לך קיאק – עבודה עצמית, אך הנושא לא נקלט למרות שהייתה פעילות בכנרת ובאגם כפר ברוך, בקישון ובירקון שם הייתה עיקר הפעילות, אך כשהיו מים סוערים אי אפשר היה לפעול וכך זה לא נקלט למרות שהחתירה זה ענף אולימפי. בארץ הקיאק נשאר מחובר לשיט למרות שבחו"ל זה בנפרד.
דגם ה-420 – בכפר הנופש הצרפתי באכזיב שהגיעו לשם סירות 420. יהודה שרת, בנו של יעקב שרת, שהיה לו מפעל פיברגלס במנחמיה, הציע לנו להתעניין. חנינא ואני התאהבנו בסירה. השאלנו סירה לחודש ושרת עשה תכנית של הסירה לצורך עשייה מפיברגלס. הסירה נקלטה בארץ בהתלהבות רבה. שני שייטים, סירה קלה שאפשר לגרור ממקום למקום וזולה יחסית, והן הפכו לפופולריות בתחום הספורטיבי והיינו קשורים להתאחדות הבינלאומית של סירות ה-420.
בתחרות הראשונה שהשתתפנו בה זכה מיכאל יאיר במקום שביעי מתוך כ-100 משתתפים הייתה אליפות העולם דגם לשייט יחיד. נדהמנו מיכולת השייטים שלנו והשקענו בטיפוח. זה היה מיד לאחר מלחמת 1967 עמירם קפינסקי ומיכאל יאיר היו חיילים. וכך זה נתן לנו את הרעיון לארגן ב-1970 את אליפות העולם לאחר שב-1968 זכו צפניה כרמל ולידיה לזרוב באליפות העולם בשייט מפרשיות 420 בשבדיה. זו הייתה האליפות הראשונה בה זכתה ישראל באיזשהו ענף.

אח"כ הוועדה החליטה להנהיג את דגם ה-470 שזה 420 מוגדל (אורך 4.70 מ' במקום 4.20 מ' אורך) חוץ מזה זו אותה סירה כך שלשייטים לא הייתה בעיה.

בתיה: אני מסתמכת על הספר של גיל שמציין שב-1960 השתתפנו לראשונה בתחרות בינלאומית בהולנדי המעופף באיטליה כשהשייטים היו אריה הראל, יורם גרניק, יהודה שניידר, מיכאל גרינברג. מה זה היה?
אופק: מנחם שחור היה מפקד המשלחת. זו הייתה תחרות באיטליה שהוצאנו שייטים בהולנדי המעופף, אך לא זכו במקומות טובים. היא סירה מאוד יקרה והשייטים השקיעו בה המון כסף כמו צבע דוחה מים שעוזר להגיע למהירות גבוהה. ב-1972 בקיל שבגרמניה לא הגענו להישגים באולימפיאדה. בהולנדי המעופף תמיד הישראלים הפסידו. אבל במיסטרל אנחנו נחשבים לטובים בעולם.

מקור:  באדיבות, בתיה אור, מנהלת הארכיון ע"ש צבי נשרי במכון וינגייט.

צילום: אבי שי

 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן


גישות בטיפוח מומחיות בספורט

תזונה תומכת למערכת החיסון



תרומת הביומכניקה לאימון



מערכת היחסים בין מאמן לספורטאי



פגיעות ברך ומשמעותן לעתידו של הספורטאי



פותחים שנה באקדמיית וינגייט עם הפנים לזירה הבינלאומית



תסמונת הרצועה האיליו-טיביאלית ITBS