חפש רק בנושא זה






ריאיון מ-2002 עם זכריה עופרי ז"ל

זכריה עופרי, מהכוכבים הגדולים של הכדורסל הישראלי בשנות ה-50, הלך לעולמו לאחרונה בגיל 85. עופרי היה סנטר מכבי ת"א ונבחרת ישראל וזכה לכינוי "הענק התימני" בזכות גובהו שהיה חריג באותן שנים. עופרי עשה את צעדיו הראשונים בנבחרת הבוגרים כבר בגיל 15 ובגיל 18 כבר הופיע במדי נבחרת ישראל במכביה ה-3
  20/03/18

הריאיון באדיבות הארכיון ע"ש צבי נשרי, מכון וינגייט

זכריה עופר שיחק בימים שבהם שחקני הנבחרת והחמישייה הפותחת, נבחרו ע"פ מפתח פוליטי 50% להפועל ו-50% למכבי. לדעתו היה בר מזל  ששיחק באותה תקופה: "זו הייתה תקופה של התארגנות הכדורסל הישראלי ושל שיפור ניכר במשחקי הקבוצות והנבחרות הישראליות. תקופה שהביאה למפנה בכדורסל והצלחנו לגייס, באמצעות הוועד האמריקאי למען הספורט בישראל, מאמנים שלימדו את המשחק והייתה התעניינות בספורט הזה. למזלי שיחקתי בקבוצה הנכונה (מכבי ת"א) ובזמן הנכון. הייתי אז בן 15 וללא ניסיון והמאמן הראשון, מנחם קורמן, שהיה מאמן קבוצת הנוער חשמונאים במכבי תל אביב, נתן לי הזדמנות לשחק...", אמר זכריה עופרי.

על ההשפעה של שחקני הנבחרת באותם ימים על החלטות המאמן, על מאמנים מחו"ל לעומת מאמנים מהארץ והרכב החלומות של חמשת הטובים ביותר בכדורסל בשנות החמישים - על כל אלה ועוד בריאיון שלפניכם.


החמישייה של מכבי ת"א בכדורסל בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20 – עופרי במרכז
מימין: אברהם שניאור, רלף קליין, זכריה עופרי, מנחם קורמן, יהודה וינר (התמונה מעיזבונו של מנחם קורמן)

ריאיון עם זכריה עופרי
נערך בביתו בכפר סבא ע"י ד"ר זמרי אורי ובתיה אור ב-28.5.02

זמרי: אתה יליד 1932 והופעת במכביה השלישית ב-1950 בנבחרת ישראל ואתה בן 18. מה הגובה שלך? כי ראינו פרסומים שונים.
עופרי: גובהי השתנה בעיתונים כי רצו להגזים, וכך גובהי עלה עד 1.92-1.91 מ'. אך האמת זה היה 1.90-1.89 בלי נעליים.

זמרי: נחשבת לגבוה ביותר בנבחרת. היית פעיל בנבחרת מ-1950 עד 1957 וסיימת בסיור בארה"ב. בכמה משחקים בינארציים השתתפת באופן רשמי?
עופרי: כ-20 משחקים.

זמרי: 21 משחקים. זה נחשב להרבה כי שניאור שהמשיך אחריך הגיע ל-25 משחקים. מה היו היחסים בתוך הנבחרת בין חברי מכבי והפועל על רקע הפיפטי פיפטי שהיה אז. האם היו קבוצות או נבחרת מגובשת?
עופרי: בחירת השחקנים לא תמיד הייתה תלויה בכושר וביכולת האישית אלא על בסיס פוליטי ולכן היו מקרים ששחקנים שיכלו לנסוע, לא נסעו, וזה חידד את היחסים בין המאמנים ובין השחקנים כי הרגישו שכדי לגבש את הקבוצה היה צריך להכין אותם הרבה זמן. זה היה אחד הדברים שלקינו בהם, האימונים היו נדירים ולא היה זמן לגבש את הקבוצה ולהכיר יותר וגם לא היו אימוני כושר.

זמרי: האם בנוסף למאמנים היו שחקנים מבפנים שהכתיבו?
עופרי: לשניאור הייתה מנהיגות והוא היה המושך בחוטים במגרש וייצג את המאמן.

זמרי: האם היה קובע מתי יהיה טיים אאוט?
עופרי: כן. לפעמים הוא היה עוקף את המאמן ונותן הוראות בהתאם למצב במגרש.

זמרי: כן כי אחרים ציינו את זה כולל אנשים מהפועל. האם הייתה חברה סגורה של שחקני הפועל וחברה סגורה של מכבי או שהיו יחסים פתוחים בכל הנבחרת?
עופרי: אני אישית מצאתי את עצמי קרוב לכל השחקנים ולא ייחסתי את עצם היותי במכבי כדי להסתגר בקליקה אחת עם המכבים. היו כמה שחקנים שנסעו יחד במכונית או ישנו יחד, אך אני לא ייחסתי לזה חשיבות.

זמרי: מי מהמאמנים הישראליים תרם לדעתך יותר לנבחרת שאלתיאל או רוזין?
עופרי: לשמחתי הזדמן לי לעבוד עם שניהם כמאמני מכבי, בנבחרת ובצבא. צריך לזכור שהיו מאמני על והיו רציניים שלקחו את האימון בצורה אינטנסיבית ודאגו לשחקנים מחוץ למגרש. במגרש עצמו היה הבדל מהותי ביניהם. רוזין היה גם שחקן וגם מאמן. שאלתיאל הפסיק לשחק והתחיל לאמן. רוזין היה שחקן טוב, שאלתיאל בינוני אך אינטליגנטי, והבין שצריך למצוא נוסחה או שיטה כדי לקרב את השחקנים ולהוציא את המקסימום. כמאמן לא ידוע הצליח שאלתיאל ב-1953 להפתיע קבוצות בגביע אירופה במוסקבה. כמה חודשים לפני זה הכין את הנבחרת הצבאית והתחיל להנהיג את מהלכי הקבוצה ולנצל את השחקנים כדי שכל אחד יתן את המקסימום. למשל פרדי כהן קלע טוב מבחוץ ואחד התרגילים היה העמסת הכדור לצד אחד ומיד להעביר לצד שני כאשר פרדי כהן חופשי ואז הוא היה קולע וזה היה תרגיל טוב נגד שמירה אזורית. כנ"ל מהלכים נגד הגנה אישית ותרגילים אלו הצליחו במשחקים.

זמרי: טען מי שטען שרוזין היה טוב יותר בהכשרת השחקנים ושאלתיאל בניהול הקבוצה בזמן המשחקים.
עופרי: רוזין היה עובד אישית יותר עם השחקנים והקדיש אנרגיה לטיפוח אישי. אך שאלתיאל עבד עם הקבוצה ולא אישי. לא מאמן אידאלי, אך מאמן טוב.

זמרי: בעיית הבעיות מאמנים זרים. ב-1952 במשחקים האולימפיים, ב-1956 כשנסעתם ליוון להכנה לקראת משחקי מלבורן, הנסיעה שבוטלה עקב מלחמת סיני, ובמקום זאת נסעתם לארה"ב. מה היה עדיף אז מאמן אמריקאי או ישראלי?
עופרי: לדעתי הוועד האולימפי ואנשי הספורט היו מודעים לבעיה ולצד המאמן האמריקאי הציבו גם מאמן ישראלי - וזה בד"כ עבד טוב. אם האמריקאי היה לבד הוא לא יכול היה להפיק את המקסימום מהשחקנים כי הגישה המנטלית האמריקנית שונה מאוד מהישראלית, בעיקר במשמעת, בהסתגלות ובמאמץ כי השחקנים לא ששו כל כך להתאמן.

זמרי: מי היה הטוב יותר פישר או ריפלי? מי הבין יותר טוב את הישראלים?
עופרי: לדעתי פישר מאמן יותר טוב למרות שעבדתי יותר עם ריפלי שהיה מאמן אינטליגנטי, גם היה יותר דיפלומטי והשתדל להתייחס לכל שחקן ולהבין את צרכיו, ונטה לעזור, לתמוך ולעודד, בשעה שמאמן כמו טבי רסקין היה קפדן ויחסיו עם שחקני הקבוצה לא תמיד היו ידידותיים ובאולימפיאדה לא הצלחנו בשלב המוקדם כשהפסדנו נגד יוון והפיליפינים שהיו קבוצות בינוניות. אם היה לנו מאמן שהיה משתדל יותר, אולי היינו מנצחים והדבר גרם לקרע בין השחקנים למאמן.

זמרי: הזכרת שהיה פער גדול בין שחקני החמישייה לשחקני המילואים. האם היה באמת כזה פער או שהיה דפוס להחזיק את החמישייה כמה שיותר בתוך משך המשחק על המגרש כי פרדי כהן לדוגמה היה קלע. האם עמוס לין לא יכול היה באותה רמה להחליף אותו ולתת לו לנוח?
עופרי: שאלה מעניינת. כשחקן שמכיר את השחקנים והמאמנים אינטימית, אני מוכרח לציין שהפער לא היה גדול אך המנטליות של המאמנים לא הייתה בשלה כשזה בא לכושר של השחקנים. המאמן אז חשב שאם הם ישחקו שלושה משחקים רצופים, השחקנים יעשו את שלהם, וכמובן שטעה בגדול כי לא צריך להתמודד יום יום וגם אי אפשר לתת את המקסימום. באליפות אירופה שיחקנו יותר טוב במוקדמות מאשר בגמר וכך היה גם באליפות העולם בברזיל. בדיעבד אנחנו רואים שהמאמנים עשו טעות ולא נתנו לשחקנים, שמלכתחילה לא היו בכושר עילאי, לנוח ולא היה ניצול של המאגר האנושי.

זמרי: זו הייתה הביקורת בעיתונות אחרי ריו דה ג'נרו, שלא ניתן לנצל את המאגר האנושי ולהצליח יותר.
עופרי: כן, זה קרה גם בהזדמנויות קודמות שהקבוצה לא עמדה במעמסה והשחקנים לא התאמנו באימוני כושר כי לא הייתה מודעות ששחקן צריך לעבוד מחוץ למגרש ולפתח כושר גופני.

זמרי: האם זו הייתה מורשת נט הולמן שהאמין ששחקן מפתח כושר גופני על המגרש?
עופרי: כן זו הייתה הגישה האמריקאית וכך גם האמין טבי רסקין וזו הייתה טעות. היום מודעים לכך ששחקן שלא נמצא בכושר אתלטי קבוע, אין לו סיכוי להגיע להישגים, ולכן מאמן טוב שיש לו שני מועמדים אתלט שמשחק פחות טוב ושחקן שמשחק יותר טוב אך חסר כושר אתלטי, המאמן יבחר את הראשון כי סביר שילמד את יסודות הכדורסל.

זמרי: פרשת בגיל צעיר מהכדורסל בהיותך בן 24/25 כשנסעת בסוף 1956 לארצות הברית ואז תמה הקריירה שלך. לא ראית סיכוי להמשיך בישראל?
עופרי: כשהקבוצה נסעה לאמריקה החלטתי ללמוד ולשחק שם באוניברסיטת מיו, וכעבור שנה שיחקתי בנבחרת שלה והיו משחקים טובים ולמדתי הרבה דברים בכדורסל שלא ידעתי אותם קודם. כעבור שלוש שנים התחתנתי וזה היה אחד הגורמים לכך שנשארתי שם הרבה שנים. שיחקתי אך לא בקבוצה רשמית.

זמרי: לו היית צריך להרכיב חמישייה של  הטובים ביותר בשנות ה-50?
עופרי: בליגה הישראלית של שנות החמישים היו שש קבוצות כאשר הפועל ת"א, הפועל חולון שאז החלה לצמוח ומכבי ת"א היו הראשונות ומתוכן ניתן לבחור את השחקנים:
אברהם שניאור - ניסיון רב ועשיר שלמזלו חוק ה-3 שניות לא היה קיים אז והוא הצטיין בהתקפה מתחת לסל. הוא היה 1.83 מ' והיה מוצק וכשהוא קיבל כדור היה קשה לחסום אותו.
רלף קליין - צעיר מבטיח שהצטרף למכבי ת"א לאחר שעלה מהונגריה. הוא היה מה שהיום קוראים קלע מבחוץ POWERFORWORD.
שמעון שלח (צ'ינגה) - רכז מאוד מפולפל. לא קלע הרבה סלים אך ניצל את מהירותו ומסירותיו כדי לעזור לשחקנים אחרים להצטיין במצבי קליעה נוחים.
מרסל חפץ - עלה אז ממצרים. היה גובה 1.80 מ' אך היה אתלטי וזריז. שחקן שעושה הכול מכדרר וחודר לסל ויעיל גם בהגנה. שחקן נשמה.
ראובן פכר - שחקן שהיה אז מבטיח למרות שלא זכה לדקות רבות במגרש, אך היה שחקן קלאסי שידע לנוע במגרש וידע לקלוע ממצבים שונים - חבל שלא ניצלו אותו.

זמרי: ראובן פכר לא זכה להרבה קליעות כי שניאור לא זז מעמדתו מתחת לסל. אולי יש לך מה להוסיף לריאיון?
עופרי: אני צריך להודות ששחקתי ב-7 השנים הטובות מ-1950 עד 1957. זו הייתה תקופה של התארגנות הכדורסל הישראלי ושיפור ניכר במשחקי הקבוצות והנבחרות הישראליות. תקופה שהביאה למפנה בכדורסל והצלחנו לגייס באמצעות הוועד האמריקאי למען הספורט בישראל מאמנים שלמדו את המשחק. הייתה התעניינות בספורט הזה ולמזלי שיחקתי בקבוצה הנכונה (מכבי ת"א) בזמן הנכון. הייתי אז בן 15 וללא ניסיון ועלי לציין את המאמן הראשון, מנחם קורמן, מאמן קבוצת הנוער חשמונאים במכבי תל אביב, שנתן לי הזדמנות לשחק במשחק הראשון של הקבוצה, שבו לא קלעתי אף נקודה כי המשחק היה סטטי.

זמרי: תקופה טרום הולמנית. שני מגינים, אחד באמצע, שני חלוצים, כמו בכדורגל, וכל אחד נשאר במקום שלו.
עופרי: כן .זה מסביר למה לא קלעתי. אך היה לנו תפקיד מכובד להחזיר כדורים חוזרים ונלחמנו. המאמן ראה שאני משתדל והחליט לשתף אותי והתחלתי ללמוד. גם הגובה אז שהיה 1.83 מ' נתן לי יתרון וניסו לצרף אותי לקבוצה הבוגרת. הייתי היחיד מהנוער שהוזמן לבוגרת, שכללה אז את רוזין, שאלתיאל, שניאור, וינר, קורמן, בן עטר ומשה ברוך. זה היה יתרון כי הייתי צעיר ויכולתי לרוץ ולקפוץ ואילו המבוגרים תפשו בלטה תרתי משמע ולא זזו ממנה ומשם ניסו לקלוע. זה היה בראשית שנות ה-50.

זמרי: המעבר לשיטת הולמן היה קל?
עופרי: לא. אך הבנו שאם רוצים להשתפר צריך לנסות לשנות וכך היה. תוך שנתיים המצב השתפר מהר יחסית אך שאלתיאל המשיך עוד בהתאם לשיטה שלו עם שלח. הקבוצה התקדמה עד 1957 והמשחקים באליפות אירופה ואליפות העולם הוכיחו שהקבוצה הישראלית השיגה הישגים יפים. כשלמדתי בארה"ב עם מלגת לימודים טובה זה היה בזכות השנים ששיחקתי בארץ ופתחו לי את השערים בארה"ב.
 



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן


גישות בטיפוח מומחיות בספורט

תזונה תומכת למערכת החיסון



תרומת הביומכניקה לאימון



מערכת היחסים בין מאמן לספורטאי



פגיעות ברך ומשמעותן לעתידו של הספורטאי



פותחים שנה באקדמיית וינגייט עם הפנים לזירה הבינלאומית



תסמונת הרצועה האיליו-טיביאלית ITBS