חפש רק בנושא זה






אימון עצמאי, בנבחרת או בקבוצה רב-לאומית? מגמות בטריאתלון העולמי והישראלי

מאז צירופו למשחקים האולימפיים בסידני 2000 עבר ענף הטריאתלון שינויים רבי-משמעות, שעיקרם מעבר מאימונים עצמאיים למודלים של נבחרות לאומית או קבוצות עילית רב-לאומיות. השינויים הללו לא פסחו על נבחרת ישראל, הפועלת כיום על-פי מודל הנבחרות, מה שקידם את הענף לרמה גבוהה מבעבר
  27/06/18

מאת:
אורי זילברמן
- מאמן לאומי בטריאתלון

הראל זילברמן - מאמן טריאתלון בקבוצת אס"א רופין עמק-חפר

פורסם לראשונה בחוברת ספורט הישגי גיליון 9, מאי 2018

הטריאתלון הוא אחד הענפים החדשים בתכנית האולימפית. הוא צורף למשחקים רק בסידני 2000, וכולל 55 גברים ו-55 נשים. מאז עבר הענף שינויים רבים לא רק בשיטות האימון (המורכבות גם כך) אלא גם בסביבת האימון, שינויים המגבירים את הסיכויים להצלחה. מענף שבו התאמנו מרבית הספורטאים באופן עצמאי, או עם ספורטאים מאחד משלושת ענפי היסוד - שחייה/אופניים/ריצה, עובר הענף לאימונים במסגרת של נבחרות לאומיות או קבוצות עילית קטנות רב-לאומיות. תהליך כזה מתחיל להשפיע גם על גילאי הנוער והנבחרות הצעירות.
לכל מודל כזה יש יתרונות, אך הוא גם אינו נטול חסרונות. המאמר מציג את מהותו של כל אחד מהמודלים, יתרונותיו וחסרונותיו, ואת פרויקט הנבחרות בישראל.

מודלים של אימוני טריאתלון
המאמן ז'ול קלונן, ששימש במשך עשרות שנים כמאמנה של נבחרת בלגיה ולאחר מכן של נבחרת ניו-זילנד (בשנים 2017-2016), ערך מחקר שעסק בשיטות ובמודלים של אימון כמו גם במבנה האימונים בטריאתלון במדינות שונות בעולם (Clonen, 2016). הוא אף ערך סקר מקיף שכלל כ-30 מדינות שמרביתן השתתפו בענף הטריאתלון במשחקים האולימפיים. את תוצאותיו נפרט בהמשך.
במחקרו חשף קלונן נתונים המעידים על המגמות המובילות בענף וחילק את מסגרות האימונים בעולם לשלושה מודלים עיקריים:
1. אימונים עצמאיים: טריאתלטים המתאמנים יחד עם ספורטאים מענפי היסוד בטריאתלון - שחיינים (כאשר הם מתאמנים בבריכה), רוכבי אופניים (כשהם מתאמנים ברכיבה) ורצים (לשיפור יכולות הריצה)
2. אימונים במסגרת של נבחרת לאומית: מדינות המקיימות אימונים משותפים לטריאתלטים במבנה של נבחרת הפעילה כל השנה
3. אימונים במסגרת קבוצות עילית רב-לאומיות: ספורטאים ממדינות שונות המתאמנים יחד, בדרך כלל תחת מאמן בעל שם עולמי. דוגמה טובה לכך היא הטריאתלט הישראלי רון דרמון, הראשון שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בריו 2016. במשך כמה שנים התאמן דרמון באוסטרליה תחת מאמן מקומי, יחד עם טריאתלטים נוספים מרחבי העולם.

מהות המודלים, יתרונות וחסרונות

1. אימונים עצמאיים

מודל של אימונים עצמאיים אפיין את הענף בתחילת דרכו. הטריאתלון היה פחות גלובלי, ועד לשנת 1999 נקבעו התוצאות בתחרויות על-פי היכולות האישיות של הספורטאי. החוקים התבססו על "תחרות אישית ללא עזרה", והחוק המשמעותי ביותר בעניין זה היה האיסור לרכוב בקבוצות ("פלטונים" - דבוקות; ראה להלן). הספורטאים אמנם זינקו יחד לתחרות, אך לא היו רשאים להיעזר זה בזה במקטע הרכיבה ונדרשו להתרחק זה מזה למרחק של כ-10 מטרים לפחות. מאחר שהרכיבה בטריאתלון מהווה כמחצית מהזמן הכולל של התחרות, נוצרו הפרשי מרחק גדולים בין המתחרים עד לשלב האחרון - הריצה. כאמור, התחרויות היו מבוססות על יכולת אישית, והיו בהן הרבה פחות אלמנטים טקטיים.
במשך הזמן הפכו התחרויות לדינמיות, אגרסיביות וטקטיות יותר, ולכן קשה יותר להתכונן אליהן ללא מתחרים באימונים. הותרה תחרות ב"פלטונים", כלומר, ברכיבה בקבוצה רשאי רוכב אחד למשוך את השני מאותה קבוצה ואף "להגן" על הרוכב המוביל מאותה נבחרת. וכך קיבלה התחרויות מימד שונה של טקטיקה ואיזון בין שלושת תת-הענפים. אמנם גם היום נמשך מקטע הרכיבה כמחצית מהזמן הכולל, אך ההיתר להתחרות בפלטונים מקטין משמעותית את המרחקים בין המתחרים. נציין שיש משמעות לפלטון גם בחלק של השחייה. 
יתרון: במודל של אימון עצמאי, מתאמנים יחד ספורטאים מובילים בכל אחד מהענפים (שחייה, אופניים וריצה) תחת מאמנים ספציפיים ומקצועיים לכל ענף.
חסרון: באימונים עצמאיים אין חיבור מקצועי בין אנשי המקצוע בתחומים השונים - שחייה, אופניים וריצה. זאת מאחר שמדובר בשלושה ענפי ספורט שונים ובשלושה מאמנים שונים, שיש לתאם ביניהם לא רק את הדרישות המקצועיות (כמו אימון שחייה בבריכה לעומת אימון שחייה בים הפתוח, כפי שנהוג בטריאתלון), אלא גם את העומסים הגופניים כדי לא לגרום לאימון-יתר או לפציעות.

2. אימונים במסגרת של נבחרת לאומית
התחרויות בענף הטריאתלון מאופיינות בצפיפות רבה, הדורשת אגרסיביות מסוימת בשחייה וברכיבה והתמודדות עם שינויי קצב (לדוגמה: באזור המצוף הראשון בשחייה, "פלטונים" ברכיבה). אי לכך, יש משמעות רבה ליכולת הטכנית להתחרות בצפיפות ומכאן גם הצורך להתאמן בצפיפות בתנאים הזהים למצב של תחרות. בענף השחייה, לדוגמה, השחיינים אינם שוחים בצפיפות אלא להיפך (לכל אחד מסלול משל עצמו, ואין מגע בין השחיינים במהלך התחרות). בטריאתלון, לעומת זאת, יש מגע רב בין המתחרים, והמשחה קשוח מאוד. בענף אופני כביש יש נטייה לאימונים ארוכים בהרבה מאלה של הטריאתלטים עקב ההבדל במרחקים בתחרויות: בטריאתלון רוכבים 40 ק"מ לעומת מאות ק"מ בתחרות אופניים. לגבי טקטיקה קבוצתית - באופנים "הכול" קבוצתי, ואילו בטריאתלון אין כמעט טקטיקה קבוצתית. ובאשר לסיום - הרכיבה בטריאתלון חשובה, אך לאחריה יש ריצה - החלק המסיים בטריאתלון, והספורטאי מביא זאת בחשבון מבחינת ההתייחסות הכללית לתחרות. גם הריצה בטריאתלון שונה היום מהותית ואינה מבוצעת בקצבים קבועים כבר ביציאה לאחר הרכיבה. היא מתחילה בדרך כלל בקצב גבוה - הפוך מהנהוג בריצות ארוכות שנוטות להיות שקולות מאוד וטקטיות בחלקן הראשון. אם כן, היתרונות והחסרונות באימונים במסגרת של נבחרת לאומית הם כדלהלן:

יתרונות:
• סביבת אימונים נוחה עבור האיגודים הלאומיים, המוּכּרת גם מענפים אחרים (זאת בהנחה שישנם די ספורטאים באותה מדינה, שיכולים לקיים מערך אימונים קבוצתי)
• איגום משאבים מקצועיים
• אפשרות של סימולציה למצב תחרות
• משיכה של ספורטאים מובילים זה את זה 
• סביבת מצוינות ואיכות אימון גבוהה
• שליטה, בקרה ומעקב טובים
• יצירת עומק של ספורטאים איכותיים 
• צוות מלווה ומעטפת משותפת 
• יכולת לקבוע קריטריונים המבוססים על תכנית אחידה יחסית
• יציאה כנבחרת לתחרויות, כולל נסיעות לתחרויות בחו"ל

חסרונות:
• הצורך בגיבוש נבחרת: קיים קושי הנובע מהצורך לגבש את כלל הספורטאים תחת אותו צוות ולהנהיג גישה מקצועית אחת
• יריבות בין ספורטאים: בשיטה זו קיים קושי לספורטאים לעבוד יחד כאשר קיימת יריבוּת ביניהם על השגת קריטריון לתחרות חשובה כמו משחקים אולימפיים ואליפות עולם. שהרי בסופו של דבר, המטרה של כל אחד היא לנצח את האחֵר. עם זאת, נבחרות שונות, גם בענפי ספורט אחרים, מצליחות להתמודד עם הקושי הזה לאור היתרונות שצוינו לעיל.. 
• קושי מקצועי: יש צורך להתאים תכנית מקצועית לספורטאים בעלי מאפיינים פיזיולוגיים שונים. אי לכך, על המאמן למצוא איזונים ואולי אף להתפשר כדי להנהיג אימונים שיקַדמו את כל חברי הנבחרת למימוש יכולותיהם.
• קושי פסיכולוגי: יש הבדל מהותי בין היכולת להתאמן כנבחרת אורגנית המתחרה מול נבחרת אחרת ובין קיום אימונים של נבחרת המורכבת מספורטאים המתחרים זה מול זה ולחשוף את היתרונות והחסרונות של כל אחד אל מול מתחריו.

במשך הזמן הפכו תחרויות הטריאתלון לדינמיות, אגרסיביות וטקטיות יותר, ולכן קשה יותר להתכונן אליהן ללא מתחרים באימונים

3. קבוצות רב-לאומיות
מודל זה התגבש עם הגלובליזציה של הענף והפיכתו לפופולארי ברחבי העולם. קבוצות רב-לאומיות מאופיינות בספורטאים בכירים ממדינות מובילות ולצידם ספורטאים מוכשרים ממדינות שאין בהם מרכזי אימון איכותיים.
יתרונות:
• היכולת לגבש נבחרת ספורטאים גמישה, בעלת איכויות גבוהות ומאמנים מעולים
• האפשרות של הספורטאים לנוע ברחבי העולם ללא התחשבות במדינות האֵם שלהם. זה מתאים לענף שבו הספורטאים שוהים לעתים תקופות ארוכות ביבשת אחרת. לדוגמה, האירופים והצפון-אמריקנים יוצאים למחנות אימונים ארוכים במהלך החורף, ובחודשים יוני עד אוגוסט טריאתלטים מכל רחבי העולם שוהים באירופה, בקרבת תחרויות רבות המתקיימות ביבשת בקיץ. מבין הישראלים נציין, נוסף לרון דרמון, גם את אמתי יונה המתאמן בשנה האחרונה בקבוצה רב-לאומית בספרד, לאחר כשבע שנים שבהן התאמן במכון וינגייט, במסגרת האקדמיה, ולאחר מכן בנבחרת ישראל.
חסרונות:
• המחויבות של הספורטאים והמאמנים מבוססת בעיקר על הצלחות ותשלומים, ולכן גם המניעים הם כספיים ולא בהכרח לאומיים.
• התחלופה של הספורטאים בקבוצות אלו היא מהירה ורבה יחסית, ולכן היחס שהספורטאי זוכה לו אינו בהכרח כזה שהוא מקבל כספורטאי מוביל במדינתו.

סקר: מסגרות של פיתוח הענף
כפי שצוין בתחילת המאמר, ז'ול קלונן ערך סקר מקיף, ראשון מסוגו בנושא זה בענף (.Clonen, 2016). הוא שלח שאלונים למאמנים בכירים במדינות המובילות בדירוג העולמי, כולל ישראל, שנגעו בין השאר לדרכים שבהן המדינה מפתחת את הטריאתלטים המובילים וניסיון להסקת מסקנות ראשוניות.
תכניות פיתוח: ל-22 מדינות (מתוך 28 מדינות שהתייחסו לנושא) יש תכניות המיועדות לפיתוח טריאתלטים צעירים לרמה בין-לאומית, שיאפשרו להם להשיג את הקריטריון האולימפי. ב-92% מהן ישנם מרכזי אימון ראשיים (אם כי לאף אחת אין מתקן לאומי ספציפי לטריאתלון), ובמדינות גדולות יותר יש יותר ממרכז אימונים אחד. 17 מדינות מקיימות את מרכז המצוינות העיקרי במתקן לאומי, והשאר באמצעות מפגשים תקופתיים ו/או במועדונים מובילים.
מחבר הסקר מציין שעד 2008, שיטת הנבחרות הייתה נפוצה מאוד במדינות המובילות, אך בעשור האחרון נוהגים ספורטאים בכירים להתאמן באופן עצמאי, בתמיכה חלקית או מלאה של המדינות שהתאימו את מבנה התמיכות לשינוי הזה. נראה שבגילי ה"בוגרים הצעירים" (עד גיל 24 בערך) מעדיפות מדינות רבות את שיטת הנבחרות, המאפשרת להן שליטה טובה יותר וקידום מסודר יותר של ספורטאים לרמות הגבוהות.
הסקר אינו מתייחס לגילי 24 ומעלה*, אך מניסיוננו עם ספורטאים בכירים בענף הטריאתלון בעולם, הרי בצד האימון במסגרת של נבחרות לאומיות תופס היום מודל הקבוצות הרב-לאומיות מקום מרכזי, בעוד האימון העצמאי כמעט שלא קיים הלכה למעשה.

בטריאתלון הותרה תחרות ב"פלטונים", כלומר, ברכיבה בקבוצה רשאי רוכב אחד למשוך את השני מאותה קבוצה ואף "להגן" על הרוכב המוביל

הטריאתלון בישראל
הטריאתלון בישראל מתבסס על מודל הנבחרות. לאחר איתור הספורטאים המוכשרים בגיל 15 ומעלה מגיעים רובם המכריע לאקדמיה למצוינות במכון וינגייט (עד גיל זה הם מתאמנים במסגרת המועדון שלהם). האגודות מאתרות ומפתחות את הספורטאים אך כדי להביאם לרמה בין-לאומית יש צורך בתנאי אימון וסביבה שונים, הניתנים באקדמיה בווינגייט. מאוחר יותר, במהלך שירותם הצבאי, המתאימים שביניהם יכולים להצטרף למסגרת האימונים של נבחרת ישראל במכון וינגייט. 10 מבין 15 ספורטאי נבחרת ישראל מתאמנים כיום במכון, במסגרת האקדמיה או הבוגרים. על-פי מדיניות הענף רשאים ספורטאים שאינם מעוניינים להתאמן עם הנבחרת לבחור מסגרת אחרת בארץ או בחו"ל. אחרי הכול, מדובר בענף אישי. כך למשל, שחר שגיב, הטריאתלט המוביל כיום, עבר לתכנית משולבת לאחר שבע שנות אימון במכון וינגייט. הוא מתגורר בזכרון יעקב, וברוב ימי השבוע מתאמן תחת אביו, שם טוב שגיב, המתואם באופן מלא עם מאמן הנבחרת, אורי זילברמן. פעם-פעמיים בשבוע הוא מתאמן עם מאמן הנבחרת , שמתכנן עבורו את אימוני השחייה, מבצע את המעקב והבקרה המקצועיים ויוצא עמו לתחרויות בין-לאומיות. בשנתיים האחרונות הוכיח שחר התקדמות רבה, וכיום הוא משתייך לפסגה העולמית ומגיע לתוצאות שלא הושגו על-ידי ישראלים בעבר. אמתי יונה, אחרי כשמונה שנים בוינגייט, יצא להתאמן במרכז אימונים בספרד יחד עם ספורטאים ממדינות נוספות.
אין כיום ספורטאים ישראלים בנבחרת שאינם מתאמנים תחת מאמן טריאתלון (חלקם נעזרים גם במאמן מאחד הענפים הנכללים בטריאתלון בניסיון לשפר את היכולות בענף הספציפי). יש לציין שבחודשים האחרונים נוספה סהר אלוני, מאמנת שחייה בכירה, לצוות המאמנים של הנבחרת, והיא מתמקדת בעיקר בצדדים הטכניים בשחייה.
בטבלה מוצגים פרטים על הטריאתלטים הישראלים הבכירים: תוצאות בולטות, דירוג עולמי ומאפייני סביבת האימון.

הטריאתלטים המובילים של ישראל: תוצאות בולטות, דירוג עולמי, מיקום האימונים והמאמנים

סיכום
מאז צירופו למשחקים האולימפיים עבר ענף הטריאתלון שינויים משמעותיים בשיטות האימון, במבנה התחרויות ובתהודה התקשורתית, שינויים שניתן לייחס לגידול במספר הספורטאים בענף במדינות רבות, לפריסתו הגלובלית ולעומק שנוצר מכך. שיטות ומסגרות האימון בענף עוברות גם היום תמורות גדולות, והמרכזית שבהן היא מעבר מאימונים עצמאיים במסגרות של ענפים נפרדים לנבחרות לאומיות ולקבוצות רב-לאומיות.
לשני המודלים המובילים ישנם יתרונות וחסרונות, ואין כיום העדפה ברורה לאחת מהן. המודל המוביל בישראל הוא מודל הנבחרות, שיחד עם האקדמיה למצוינות במכון וינגייט קידם את הענף לרמה גבוהה בהרבה מזו שהייתה טרם החלת המודל לפני כשמונה שנים.

* ממוצע הגילאים במשחקים האולימפיים בלונדון 2012 היה 27.5 בגברים ו-27 בנשים.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
צפוניים? הכירו את השלוחה החדשה של מכון וינגייט בקריית אתא - ההרשמה ללימודים בעיצומה

בקרוב בערוץ 24: תוכנית עם מיטב מומחי מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט, לכושר גופני ולאורח חיים בריא בהנחיית ענת גיסין ובהשתתפות ספורטאים אולימפיים וידוענים

מפעלי הקיץ 2020 יתקיימו השנה במתכונת ייחודית המשלבת למידה מקוונת והשתלמות מעשית במכון וינגייט. ההרשמה בעיצומה!

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן

חודש ביצוען של בדיקות הארגומטריה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר