חפש רק בנושא זה






סודה לשתייה בשירות המלחמה בחומצת החלב

כאשר ספורטאי מפיק אנרגיה בקצב מהיר, הגלוקוזה אינה מתחמצנת כליל לדו-תחמוצת הפחמן ולמים, אלא מתפרקת לחומצת חלב. אחד הרעיונות להתמודדות עם התופעה הוא שימוש באמצעים כימיים, והחומר הפשוט והנגיש ביותר לצורך זה הוא דו-פחמת הנתרן - שמוכר בשפת הרחוב כ"סודה לשתייה"
  15/08/05

כולנו יודעים שכאשר ספורטאי מפיק אנרגיה בקצב מהיר - כלומר, בתנאים לא-אווירניים -  הגלוקוזה אינה מתחמצנת כליל לדו-תחמוצת הפחמן ולמים, אלא מתפרקת בתהליך תסיסתי לחומצת חלב (התהליך מורכב יותר, אך זהו הסיכום, בלשון פשוטה).

אמנם תהליכים אווירניים ממשיכים ומפרקים את חומצת החלב ל-CO2 ולמים (בעיקר בשריר הלב ובכבד), אך בשלב ראשון יש הצטברות של חומצת חלב בשריר ובדם, כי הספורטאי מייצר חומר זה מהר יותר בשרירי השלד משהוא מפרק אותו בכבד ובלב. הצטברות זו פוגעת בביצועים הספורטיביים, הן מבחינה כמותית (מפחיתה את ההספק) והן מבחינה איכותית (גורמת לטכניקה פגומה). בריכוז גבוה, תאלץ חומצת החלב את הספורטאי להפסיק את מאמציו.

אנו, המאמנים, נאבקים בהשפעות שליליות אלו בדרכים שונות:

* משפרים את היכולת האווירנית. ככל שיכולת זו גבוהה יותר, הספורטאי יפיק בכל עת יותר אנרגיה בתהליכים אווירניים, יזדקק פחות לתהליכים לא-אווירניים ועל-כן יפיק פחות חומצת חלב. בנוסף לכך, הוא יפרק את החומצה הנוצרת מהר יותר.
* אנחנו משתדלים לשפר את יכולת הספורטאי להתמודד עם ריכוזים גבוהים של חומצת חלב; להרגיל אותו לתופעה, להגדיל את מצבורי הגליקוגן בשריר ובדם, לזרז את סילוק חומצת החלב על-ידי שיפור מערכת כלי-הדם ועוד.

התערבות כימית עם תוצאות לא חד-משמעיות

מזמן לזמן עולה המחשבה לנסות ולסתור את החומצה באמצעים כימיים. החומר הפשוט והנגיש ביותר לצורך זה הוא דו-פחמת הנתרן, NaHCO3 , שמוכר בשפת הרחוב כ"סודה לשתייה" או גם כ"סודה ביקרבוניקה". בשנות ה- 70 וה- 80 נערכו מספר ניסויים בחומר זה; התוצאות לא היו חד-משמעיות: היה מי שמצא שיפור, ואילו אחרים לא הצליחו למצוא שיפור.

כתב העת  Journal of Sport Sciences דיווח על ניסוי שנעשה בקבוצת רצים למרחקים בינוניים. הקבוצה מנתה 12 רצים (גברים) שמתחרים בקביעות בתחרויות ברמת אגודה ועד לרמה לאומית (בריטית): זמניהם הטובים לריצות 1500 מ' נעו בין 231.5 ל- 279.0 שניות (ממוצע = 247.7, סטיית-תקן = 12.5) . כל המשתתפים לא עישנו, גילם נע בין 18 ל- 24 שנה ומסת הגוף היתה בין 56 ל- 69 ק"ג.

מרבית המחקרים העוסקים בהשפעה אפשרית של דו-פחמת הנתרן התמקדו בריצות שבין 400 מ' ל- 800 מ'; אולם לאור מחקר שנערך ב- 1972 על-ידי אוסנס והרמנסן לגבי תגובות של משתנים פיסיולוגיים שונים לאחר ריצות במרחקים שנעו בין 100 ל- 5,000 מטר, ושמצא שריכוזי הלקטאט הגבוהים ביותר (והpH - הנמוך ביותר) הופיעו אחרי ריצות למרחק 1500 מ' - הוחלט לנסות הפעם את השפעת דו-פחמת הנתרן דווקא על רצים שעוברים מרחק זה.

מבחינה גיאוגרפית נחלקו הרצים לשתי קבוצות, שביצעו את הניסוי בשני מסלולים שונים (שני המסלולים מחומר סינתטי). כל רץ השתתף ב- 6 מרוצים (מלבד שני רצים, שפרשו במהלך הניסוי בשל התחייבויות אחרות), כשקבוצה אחת מבצעת את הריצות במהלך 4 שבועות, ואילו השנייה - במשך 7 שבועות. מבין 6 הריצות, שתיים נערכו לאחר נטילת דו-פחמת נתרן, שתיים לאחר נטילת אינבו (פלסבו) ושתיים - ללא נטילת כל תוסף שהוא. הקביעה, מי ייקח דו-פחמה ומי אינבו נעשתה בשיטה "עיוורת כפולה"; כלומר, לא הספורטאי ולא הבודק לא ידעו מי לוקח מה. סדר החלוקה היה אקראי. היתה השתדלות לשוות לריצות אופי תחרותי.

לפני הריצה צמו הרצים במשך 3 שעות. מחצית הנוזל נצרכה שעתיים לפני הריצה, המחצית השנייה - שעה לפני הריצה. מינון דו-פחמת הנתרן היתה 300 מ"ג לכל ק"ג של מסת גוף; מינון האינבו הורכב מ- 100 מ"ג מלח בישול לכל ק"ג משקל גוף ועוד 200 מ"ג של פחמת הסידן לכל ק"ג משקל גוף. את התמיסות דיללו ב- 200 מ"ל מיץ תפוזים ועוד 200 מ"ל מים. עודדו את המשתתפים לשתות עוד מים מיד לאחר המינון, כדי לשטוף את הטעם מהפה; מלבד זאת עודדו את הרצים לשתות מים בחופשיות במהלך הצום. גם הרצים שלא קיבלו את דו-הפחמה או האינבו צמו במשך 3 שעות, וגם אותם עודדו לשתות מים בחופשיות. כל הריצות נערכו פחות או יותר באותו זמן (בין שעה 18:00 ל- 20:00).

לפני הריצה ערך כל רץ חימום לפי טעמו והרגלו האישי; חימום זה היה מורכב בדרך-כלל מ- 10 עד 20 דקות של ריצה קלה, 5 דקות מתיחות ותרגילי שחרור וסידרת ריצות של 60 עד 90 מטר במהירות קרובה למהירות הריצה. עודדו את הרצים  להשלים את המסלול  בזמן קצר ככל האפשר; כלומר, לא לרוץ ריצה "טקטית".

מבחינת התוצאות, השורה התחתונה היא:

- זמן ממוצע לריצות הבקרה (ללא חומר או אינבו): 258.0 שניות;
- זמן ממוצע לאחר נטילת האינבו:   256.8 שניות;
- זמן ממוצע אחרי נטילת דו-פחמת הנתרן:  253.9 שניות.

למעשה, הסיפור מעט יותר מורכב: בקבוצה מס' 1 התוצאות היו הומוגניות בהרבה מאשר בקבוצה מס' 2; בחלקו נבע דבר זה מהימצאות 2 רצים בקבוצה 2 (החלשים ביותר מכל הרצים) שהגיבו בצורה שלילית במיוחד בניסוי הפחמה השני שלהם, אך גם בקרב הרצים האחרים בקבוצה זו היו תנודות גדולות יותר מאשר בקבוצה 1. כנראה שיש לזקוף זאת לחובת התמשכות הניסוי, אשר אולי השפיעה לרעה על המוטיבציה.

נראה כעת את הממוצעים של שתי הקבוצות בנפרד (כולל סטיות התקן):

קבוצה 1: עם דו-פחמת הנתרן: 251.4 שניות (+2.24 שניות);
               עם אינבו:            255.3 שניות (+2.39 שניות);
        ללא נטילת תוסף:         255.7 שניות (+2.43 שניות);

קבוצה 2: עם דו-פחמת הנתרן: 256.5 שניות (+16.10 שניות);
        עם אינבו:                   258.2 שניות (+16.02 שניות);
        ללא נטילת תוסף:         260.3 שניות (+16.87 שניות).

זאת אומרת: בקבוצה הטובה יותר גרמה נטילת דו-פחמת הנתרן לשיפור של כ- 4 שניות בזמן הריצה (בערך 2%); לאינבו לא היתה השפעה של ממש. בקבוצה הנחותה יותר היתה לדו-פחמת הנתרן השפעה דומה, אך גם לאינבו היתה השפעה, אם-כי רק כמחצית מהשפעת החומר הפעיל.
שני רצים התלוננו על השפעה שלילית של החומר על מערכת העיכול שלהם, והדבר גם התבטא בתוצאותיהם.

המסקנה הסופית היא: לנטילת דו-פחמת הנתרן במינון האמור (300 מ"ג לכל ק"ג מסת-גוף) עשויה להיות השפעה חיובית על זמני ריצה בתחומים הגורמים להפקה ניכרת של חומצת חלב; אך יש הבדלים בין-אישיים ניכרים, ואין לצפות לתוצאות פלא מתוסף זה.

יש בוודאי רבים בינינו שזוכרים סיפורים אחרים על החומר הזה מבסיס הטירונים; לאלה יש עתה חומר חדש למחשבה על "סודה לשתייה"...

שימוש בסודה בענף ספורט "לא נמדד"

ניסוי אחר, שונה מקודמו (ומאלה המוזכרים בו) משתי בחינות: ראשית, בכך שהחומר הבא להעלות את ה- pH (לסתור חומציות) אינו סודה לשתייה, ושנית, בכך שהפעם מדובר בענף לא-נמדד - בג'ודו.

סודה לשתייה, במיוחד בכמויות שעשויות להשפיע על ביצועים, גורמת לאנשים רגישים להפרעות בקיבה. לכן הוחלט בניסוי המדווח כאן, להשתמש במקום זאת בציטרט הנתרן (כלומר, מלח שבו החלק החומצי אינו חומצה דו-פחמנית, כמו בסודה לשתייה, אלא חומצת לימון). הנבדקים ביצעו את התרגיל שיתואר להלן פעמיים, בריווח של 3 ימים בין ביצוע לביצוע. פעם אחת שתו לפני התרגיל תמיסה של ציטרט הנתרן, כ-  15 גרם מומסים ב- 500 מ"ל תמיסת 2% גלוקוזה עם תוספת ויטמין C, ופעם אחרת - תמיסת אינבו, עם אותו ריכוז גלוקוזה וויטמין C, אך ללא ציטרט הנתרן (הויטמין C הוכנס לתמיסה, מן הסתם, כדי להסוות את טעם ציטרט הנתרן).

בג'ודו נמשכים הקרבות 5 דקות (נטו). לכאורה, מדובר בענף של סבולת מעורבת, עם נטייה לכיוון הסבולת האווירנית, במיוחד אם נזכור שבטורניר הספורטאי יידרש לקיים קרבות נוספים, ויצטרך להתאושש במהירות ממאמץ הקרב שכבר חלף כדי להצליח בקרב הבא. אולם ניתוח זמני ביניים בקרב משנה את התמונה: הסטטיסטיקה מצביעה על כך, שקרב ג'ודו מורכב מקטעי פעילות באורך ממוצע של 30 שניות, וביניהם הפסקות, שבתחילת הקרב הן בנות כ- 10 שניות, והן הולכות ומתארכות, עד שלקראת סוף הקרב הן נמשכות כ- 30 שניות בממוצע. באיגודי הג'ודו השונים מפתחים מבדקי שדה שונים, שמנסים להציג תקפות לגבי פרופיל דרישות זה.

הנבדקים היו 15 חברי הנבחרת הלאומית, 8 בוגרים ו- 7 צעירים. כל קבוצה ביצעה אחד ממבחני השדה של איגוד הג'ודו הפולני: הבוגרים ביצעו תרגיל המורכב מ- 30 שניות מאמץ על אופניים ארגומטריים בעוצמה של 130% מצחמ"ס, לאחר מכן 30 שניות ב- 30% מהצחמ"ס, שוב 30 שניות עצימות ושוב 30 שניות בעוצמה נמוכה - עד שלא יכלו לקיים את קצב הדיווש המוכתב (80 סל"ד). הצעירים ביצעו מבחן בן 5 דקות, בו 10 שניות בעוצמה מרבית, 30 שניות ב- 30% מהצחמ"ס וחוזר חלילה.

במסגרת הניסוי נבדקו: חומציות הדם (pH), הן לפני והן אחרי המאמץ, ריכוז חומצת החלב לפני ואחרי המאמץ, עודף הבסיס (BE) לפני ואחרי המאמץ, והעבודה הכוללת שבוצעה. לגבי העבודה הכוללת, הרי במבחן שעברו הבוגרים, התבטא שיפור בעבודה במספר רב יותר של מחזורים, ואילו במבחן שעברו הצעירים, התבטא שיפור בעבודה בעוצמה גבוהה יותר של הקטעים העצימים.

תוצאות הניסוי אינן מראות הבדלים משמעותיים בערכים הביוכימיים בין צריכת ציטרט הנתרן לבין האינבו, לא לפני ולא אחרי המאמץ. לעומת זאת נרשמו הבדלים בין הביצועים לאחר שתיית תמיסת ציטרט לעומת שתיית תמיסת האינבו. הצעירים שיפרו את ביצועיהם, וערך העבודה שהם ביצעו עלה ב- 7.26% בממוצע; אולם סטטיסטית, אין בכך שיפור מובהק. הבוגרים שיפרו את ביצועיהם ב- 5.43% בממוצע, שיפור מובהק ברמה של P<0.05.

מחברי המאמר מציינים שניסויים קודמים במאמצים עצימים חוזרים, שלא מצאו שיפור מובהק (אם כי מצאו שיפור בלתי-מובהק), נבדלו מהניסוי הנוכחי במספר החזרות: בניסויים הקודמים מספר החזרות היה 3 או 5, ואילו הפעם, מספר החזרות היה 10 או יותר, וקטעי העומס הנמוך קצרים יותר. גם הפעם, אנו רואים שיפור במבחן שביצעו הבוגרים, בו הזמן הכולל של המאמצים העצימים היה בסדר גודל של 300 שניות, שעה שבמבחן שביצעו הצעירים, בו לא הגיעו לרמת מובהקות, משך המאמצים העצימים הגיע רק ל- 100 שניות (אם כי בעוצמה גבוהה יותר משל הבוגרים). המסקנה הזאת משתלבת היטב במסקנה  מהמחקר הקודם שהוזכר כאן, כשצוין שהשפעת החומר סותר החומצה מורגשת הרבה יותר בריצות 1500 מטר מאשר בריצות 400 מטר.



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
אביב של בריאות וחג פסח שמח ממכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט

אתכם גם בימי הקורונה: אל תחמיצו את סדרת ההרצאות המקוונות של ביה"ס למאמנים ולמדריכים

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר של מכון וינגייט, ממשיך גם בימים אלו לשרת את ספורטאי ההישג שזכו להיתר מיוחד

פעילות הספורט ההישגי במכון וינגייט נמשכת במתכונת מצומצמת בהתאם להנחיות משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, הלימודים בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן מושבתים מה-13.3.20 ועד להודעה חדשה

מנויים יקרים, בהתאם להוראות משרד הבריאות, מה-14.3.20, לא תתקיים פעילות במועדון הספורט: לא יתקיימו שיעורי סטודיו ומתקני הכושר, טניס השולחן, מגרשי הטניס והבריכות יהיו סגורים עד להודעה חדשה

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים של מכון וינגייט