חפש רק בנושא זה






דיכאון משבת לשבת

הכדורגל היה הכל בשביל ניק קולי, כדורגלן אנגלי צעיר. החיים שלו התחילו עם שריקת הפתיחה והסתיימו בשריקה האחרונה. בין השריקות, הוא לא מצא מנוח לנפשו המסוכסכת. פציעה אחת יותר מדי הביאה אותו למחוזות דמיוניים: הוא המציא לעצמו מחלה סופנית. סיפור שהיה באמת
  29/06/04

"אני זוכר רגעים שבהם פרצתי בבכי ושקעתי למטה בלי יכולת לעשות דבר נגד זה. בדרך כלל אשתי ויקטוריה היא אחת היחידות, פרט לילדים שלי, שמסוגלת להוציא אותי מקטע קשה שכזה, אבל אפילו היא לא יכלה להועיל לי. כל מיני דברים קרו אז בחיי: בני רומיאו בדיוק נולד, הורי עמדו על סף גירושים, ומערכת היחסים שלי עם המנג'ר היתה מעורערת".

הווידוי הזה שייך לדייויד בקהאם, קפטן נבחרת אנגליה בכדורגל, ומי שנחשב כיום לכדורגלן הפופולרי ביותר בעולם. הוא העלה אותו על הכתב, ללא חשש,בספרו האוטוביוגרפי, ‘MY SIDE’
('הצד שלי', באנגלית גם 'הקבוצה שלי') שיצא לאור לפני כמה חודשים. הכל היה כל-כך שונה אילו ניק קולי היה ניחן בכנות ובאומץ דומים.

"אני נשבר, מתמוטט. אני מרגיש שאני קורס ולא רק הקריירה שלי בסכנה אלא החיים שלי. אני לא יכול יותר. כן, אני מוכן לקבל את העזרה שהצעתם לי. למען האמת, אני מוכן לעשות הכל כדי להחזיר את חיי למסלול רגיל". את הדברים הללו אמר לפני כחצי שנה סבסטיאן דייסלר, הקשר המחונן של נבחרת גרמניה ואלופת גרמניה, ביירן מינכן, לפרנץ בקנבאואר, אולי הנס ואוטמר היצפלד, הבוסים הנחרדים שלו באיצטדיון האולימפי במינכן, אחרי שהם סידרו לו טיפול פסיכולוגי צמוד ויעצו לו להתאשפז על חשבון הקבוצה במרפאה מיוחדת לטיפול בדיפרסיה קלינית. בתחילת החודש הזה שב דייסלר למועדון ולאימונים סדירים. בקרוב הוא אף עשוי לשוב ולשחק בבונדסליגה. הכל היה כל-כך שונה אם ניק קולי היה בוחר באופציה דומה.

תשעים דקות של שיכרון חושים. ודי

ניק מי?

זהו סיפורו היוצא דופן של ניק קולי, בן 29, כדורגלן מצליח ששקע בדיכאון. קולי שיחק בטאמוורת', קבוצה טובה מליגת ווקסהאול החצי-מקצוענית באנגליה, התפרנס מהכדורגל בכבוד, אם גם לא בעושר, ובכל פעם שעלה על המגרש היו לו 90 דקות נפלאות שבהן הוא נתן את הכל ושכח מהכל. הבעיה היתה ש- 90 הדקות נמשכו כל פעם רק שעה וחצי. אחריהן הוא היה צריך לרדת מן המגרש ולחזור לחיים הרגילים. בשביל זה היה לו כבר הרבה פחות מרץ.

דיכאון קליני דורש טיפול. קולי ידע זאת, אבל לא היה מוכן לעשות את הצעד. בעולם האכזר של הכדורגל המקצועני הוא שכנע את עצמו כי הבושה הציבוריתשתתלווה להודאה בדיכאון תחסל לו את הקריירה ותגדע את קרן האור היחידה שעדיין נותרה לו. הוא ידע שכדורגלנים בכירים כמו טוני אדאמס, קפטן ארסנל ונבחרת אנגליה לשעבר, פול מרסון, אנגלי בינלאומי לשעבר שמשחק עד היום (וממשיך לחזור לסורו ולקבל טיפול ממש בימים אלה), ואפילו איידור גודיונסן - החלוץ האיסלנדי של צ'לסי המתחדשת – כל אלה הודו בפומבי בהתמכרות לאלכוהול, לסמים ולהימורים ובכל זאת השתקמו - פיזית ותדמיתית - והמשיכו בקריירה. אבל ניק קולי זכר רק את הדוגמה של סטן קולימור, חלוץ אנגליה, ליברפול ואסטון-וילה, שתלה את הנעליים בגלל דיכאון קליני ועוד נשאל על-ידי המנג'ר שלו בווילה פארק, ג'ון גרגורי: "עם שכר של 29,000 ליש"ט לשבוע - איך אתה יכול בכלל להיות מדופרס?"

ניק קולי לא רצה בשום פנים ואופן לגמור כמו קולימור. "חשתי שפשוט ישחטו אותי אם ייוודע שאני סובל מבעיות נפשיות", סיפר. המנטליות של 'גברים אינם בוכים' ליוותה אותו מילדות. בגיל 12 הוא סירב להצעה של הוריו לטפל באגרסיביות-היתר שלו בעזרת פסיכולוג. "אני אעשה זאת טוב יותר לבד", הוא השיב אז, ונותר עם התחושה – והבעיה - עד היום. לפיכך הסתגר קולי בביתו בין אימון למשחק, בין משחק לאימון, והקדיש את רוב האנרגיות שלו להסתרת מצבו הנפשי הרופף.

באוקטובר 2002 פירקה ארוסתו של ניק קולי את החבילה אחרי שבע שנים ביחד. חודש וחצי בלבד אחרי המהלומה הזו ("לא ראיתי את זה בא וזה היכה בי מאוד חזק") שבר קולי את הרגל במהלך משחק. הוא עמד להיעדר שבועות רבים מכר הדשא, המקום שאליו היה מכור ושבו היו תלויים למעשה חייו הסדירים. הוא לא עמד במעמסה. "צריך לזכור שכדורגל הוא המקום היחיד שבו אני משתחרר. ב- 90 דקות של תשוקה, זעם, תסכול והתלהבות. אני נותן הכל", אמר קולי בראיון, "אבל מעולם לא הצלחתי ללכוד את ההנאה האמיתית. כאשר אני מבקיע שער - ההרגשה פנטסטית. אבל זה לא נמשך. ברגע שנשמעת שריקת הסיום, אני מתחיל להעריך את ההופעה שלי, והפוקוס הוא תמיד על השלילי".

בעקבות הפציעה, ובלי כדורגל בכלל, צנח קולי עמוק יותר לתהומות הדיפרסיה. "ישנתי כל היום והייתי ער כל הלילה. העדפתי את זה ככה, כיידעתי שכולם ישנים ואיש לא יכול לשפוט אותי. היתה פעם שבה זחלתי על השטיח חצי לילה, מיילל ומתייפח, ואמרתי לעצמי שכבר לא אכפת לי אם אחיה או אמות".

בכי מר, אף מדמם ו... מחלה ממארת

ההכרה הזו היא שהביאה את ניק קולי אל אותו אחר-צהריים קודר בפברואר אשתקד. היא שהביאה אותו גם אל כל בית באנגליה. קולי החלים מהפציעה וחזר לשחק. "הייתי צריך להיות מאושר שאני שוב על המגרש, אבל במקום זאת הגעתי לחדר ההלבשה, התיישבתי והתחלתי לבכות ללא הרף, כולל כאב ראש ואף מדמם. הייתי בטוח שאני לבד בחדר, אבל אחד הבחורים היה בתא השירותים. כאשר הוא יצא ושאל אותי מה קרה נכנסתי לפניקה. 'סרטן' היה הדבר הראשון שעלה בדעתי. הרגשתי שזו דרך להצדיק את הדיכאון".

"יש לי סרטן בקיבה", אמר קולי לעמיתו. והשמיים נפלו.

לא רק מועדון כדורגל שלם - שחקנים, הנהלה, מאמנים ואוהדים - התגייס למען ניק קולי, גם העיירה טאמוורת' לא חסכה ממנו תמיכה. מעבר למכתבים, שיחות עידוד וברכות החלמה אינסופיות, עשו החברים גם מחוות מחממות לב: המנג'ר העניק לקולי את סרט הקפטן למשחק הכי חשוב של העונה - גמר גביע הקבוצות החצי מקצועניות (טאמוורת הפסידה 2-1) במאי, והקבוצה והעיתון המקומי גייסו כספים כדי לממן את נסיעתו של קולי לשישה שבועות של "טיפולים והקרנות" בקליפורניה ("בסך-הכל", אמר, "רציתי לברוח מהכל ולהיות עם עצמי כמה שיותר רחוק").

כדור השקר של קולי כבר היה בלתי ניתן לעצירה. אפילו להוריו המודאגים לא סיפר את האמת. אדרבא, בנשף סוף העונה של טאמוורת' פוטבול קלאב זכה אחד האוהדים בהגרלה השנתית המסורתית בזוג כרטיסי טיסה לארה"ב. הוא העניק אותם מיד למיסטר ומיסיס קולי. הם טסו אל בנםללוס-אנג'לס, אבלקולי עשה הכל כדי להתחמק מהם. "פגשתי אותם רק שלוש פעמים בתירוצים שונים, ושכנעתי אותם לחזור לאנגליה בלעדי".

אבל המשחק הגדול ביותר בקריירה של ניק קולי לא יכול היה להימשך לנצח. משהו חייב היה להפסיק את העמדת הפנים. אחת האופציות לסיום הפאסאדה היתה כמובן התאבדות ("שקלתי אותה כמה וכמה פעמים"), אבל מזלו של קולי הועיד לו פגישה עם אלמוני בפארק בקליפורניה - פגישה עם מישהו "ששינה את חיי". אחרי שיחה ממושכת הוזמן ניק לבית הזוג האמריקני. "הם הכירו לי את משפחתם ואת חבריהם. הם לא ידעו עלי דבר, אבל לא שפטו אותי בכלל. לאט לאט התחלתי לקבל בחזרה את תחושת הערך העצמי שלי".

צ'אנס אחד נוסף מ'נושאי הבשורה'

לפני חודשים ספורים, אחרי כמעט שנה שבה הסתתר מאחורי מסכת חולה הסרטן, התייצב קולי בפני המנג'ר שלו בטאמוורת', דארן גי, והתוודה. אחרי כמהימים הודיע מועדון הכדורגל של טאמוורת' כי חוזהו של קולי לא יוארך, וכי"אנו חשים חובה להתרחק ממנו. הוא איננו רצוי עוד במגרשנו".

אבל הפיה הטובה של ניק קולי לא ירדה אליו רק בפארק בעיר המלאכים האמריקנית. היא הופיעה גם באנגליה, בדמותו של פיל רובינסון, מנג'ר סטאפורד ריינג'רס, שהזמין את קולי להצטרף לשורות מועדונו. מדובר אמנם בקבוצה חצי מקצוענית שמשחקת בליגה אחת מתחתטאמוורת', אבל קולי בהחלט ער לפתגם האנגלי ‘Beggars cannot be choosers’. הוא בסך-הכל אסיר תודה על ההזדמנות שניתנה לו, והודיע כי יעביר את כל הכספים שקיבל במרמה לקרן למען ילדים חולי סרטן בבית-חולים סמוך בבירמינגהאם. יש לו חברה חדשה, ובעיקר יש לו תובנה טרייה: "אני כבר לא קם כל בוקר בהרגשה שאני צריך לבחור בין חיים ומוות".

דייויד בקהאם וסבסטיאן דייסלר יודעים על מה הוא מדבר. השאלה היא כמה כדורגלנים וספורטאים נוספים נמצאים בצומת הזה וזקוקים לתובנות הללו.

אבי מלר הוא עיתונאי, פרשן ושדר כדורגל אנגלי ועולמי בערוץ הספורט ובערוץ 5 +; מרצה לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
מדליית ארד לפיטר פלצ'יק בגרנד פרי זאגרב

מדליית זהב לטוהר בוטבול (73 ק"ג) בגרנד פרי זאגרב, קרואטיה

מדליית כסף לשחקן הבדמינטון, מישה זילברמן ב"גביע האתגר" בלאגוס, ניגריה

מדליית זהב לאדיסו גואדיה בריצת 3000 מ' בתוצאה 8:35:04 דקות במשחקים האולימפיים האירופאיים לנוער בבאקו, אזרבייג'אן

קריטריון לטוקיו 2020 ושיא ישראל למירון חירותי ב-50 מ' חופשי בתוצאה 22:01 שניות באליפות העולם בשחייה בדרום קוריאה

שיא ישראל לתומר פרנקל ב-100 מ' פרפר בתוצאה 52.15 שניות באליפות העולם בדרום קוריאה

קריטריון לטוקיו 2020 ושיא ישראל לנבחרת השליחים: גל כהן-גרומי, תומר פרנקל, דניאל תמיר ודניס לוקטב, ב-200*4 מ' חופשי בתוצאה 7:11:99 ד' באליפות העולם בדרום קוריאה

שיא ישראל וקריטריון קבוצתי לטוקיו 2020 לנבחרת השליחים: אנסטסיה גורבנקו, אנדראה מורז, תומר פרנקל ואיתי גולדפדן, ב-100*4 בתוצאה 3:48:06 ד' באליפות העולם בדרום קוריאה

מדליית ארד לאדם מראענה ב-100 מ' גב בתוצאה 56.63 שנ' בפסטיבל האולימפי האירופי לנוער בבאקו, אזרבייג'אן

שיא ישראל וקריטריון לטוקיו 2020 ללונה צ'מטאי סלפטר בריצת 5000 מ' בתוצאה 14:59:02 ד' בליגת היהלום בלונדון

שיא ישראל חדש למירון חירותי (מכבי חיפה) ב-50 מ' פרפר בתוצאה 23.49 שניות באליפות העולם בדרום קוריאה

נבחרת הדקר של ישראל סיימה במקום ה-8 באליפות העולם בסיוף בבודפשט, הונגריה

שיא ישראל וקריטריון לטוקיו 2020 לאנסטסיה גורבנקו (מכבי קריית ביאליק) ב-200 מ' מ.א בתוצאה 2:11:92 דקות באליפות העולם בדרום קוריאה

2019 שנת המפנה של מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט: ייבנה בניין התעמלות רב תכליתי ורחב ידיים וייסלל מחלף חדש לכביש החוף