חפש רק בנושא זה






על פציעות ספורט של ספורטאים בעלי נכות פיזית

במהלך השנים, נרשמה עלייה תלולה בהשתתפות של ספורטאים בעלי מוגבלויות בפעילות ספורטיבית בכל הרמות. נושא שבאחרונה נחקר באופן יסודי, הוא דפוס פציעות הספורט בקרב אותם בעלי מוגבלויות, ביחס לעמיתיהם, הספורטאים מן המניין. להלן סקירת המחקרים וכמה מהממצאים
  16/02/03


יעל לנדר

השתתפות אנשים בעלי מוגבלויות בפעילות ספורטיבית הולכת וצוברת פופולריות. וגם: בעצם ההשתתפות בספורט, טבוע סיכון לפציעות. בסקירה זו השתמשנו במחקרים אפדימולוגיים עדכניים, והסקנו כי דפוסי הפציעות של האוכלוסייה בעלת המוגבלויות, דומים לאלה של ספורטאים מן המניין.

מידע שנצבר בנוגע לפציעות, ממשחקי אולימפיאדת הנכים בשנת 1976, מצביע על כך שרוב הספורטאים הבכירים בעלי המוגבלויות נדרשו לטיפול רפואי בגין מחלות ו/או פציעות שריריות. אותם ספורטאים שמשתתפים במשחקים הפראולימפיים סובלים משפשופים, מתיחות וחבלות נפוצות - יותר מאשר משברים ונקעים. עם זאת, נראה כי מיקום הפציעות תלוי במוגבלות ובסוג הספורט שבו מדובר. פציעות בגפיים תחתונות נפוצות יותר אצל אתלטיםניידים (ליקויי ראייה, שיתוק מוחין וקטועים ברמות שונות),ופציעות גף עליון נפוצות יותר בקרב ספורטאים שמשתמשים בכיסא גלגלים. למרות שנראה כי רוב הפציעות שמתרחשות בקרב אוכלוסייה זו הן שוליות - חוסר עקביות בהגדרת הפציעה בספרות הכתובה, גורם לקשיים בהסקת מסקנות מדויקות באשר לדפוסי הפציעות.

מונחי יסוד

בזמן פציעה מנוטרל הספורטאי מיכולתו ליטול חלק בפעילות: 52% מהפציעות גרמו לאובדן של 7 ימים או פחות; 29% גרמו ל- 8 עד 21 ימי היעדרות;19% לאובדן של יותר מ- 22 יום. במחקר שבודק תדירות את פציעות הספורט אצל ספורטאים בעלי מוגבלויות, נמצאו פציעות בתדירות של 9.3% בסקירה של 1,000 ספורטאים. תדירות זו פחותה ממשחקי פוטבול אמריקאי וכדורגל – וגדולה מכדורסל. לא ברור אם סטטיסטיקות השוואתיות אלה לוקחות בחשבון את מספר מקרי המחלה והפציעות שנוצרו כפועל יוצא מהמוגבלות עצמה. סיבוך נוסף במחקרים אפידימולוגיים אצל ספורטאים עם מוגבלויות, הנו אופן הגדרת האוכלוסייה ושימוש באותה דגימת אוכלוסייה, מטעמי נוחות. דגימות אלה אינן מייצגות את רבגוניות המחקרים לגבי ספורטאים בעלי מוגבלויות, דרגות סיווג הנכויות ברמות תחרותיות והמגוון הרחב של פעילויות ספורט זמינות - מחקרים מקצועיים אשר משווים ספורטאים לקבוצת ביקורת של ספורטאים פעילים, במטרה למדוד הבדלים בכמות הפציעות, בסוג הפציעות ובתדירות, בין ובתוך קבוצות בעלות מוגבלויות השונות. כמו כן, יש צורך במידע השוואתי בין סוגי ספורט ורמות תחרות שונות – מידע שנדרש על-מנת לקדם את הידע לגבי הנטייה לפציעות, על מנת לפתח ולבסס דרכי מניעה של פציעות מסוימות.

תחרויות ספורט עבור אנשים בעלי מוגבלויות, היא תוספת חדשה יחסית לזירת הספורט המודרני. מאז רומא 1960, המשחקים הפראולימפיים נערכים כל ארבע שנים, בדרך-כלל מיד אחרי המשחקים האולימפיים - באותם מקומות מפגש ואתרי תחרויות. בדומה למשחקים האולימפיים, שבהם נרשמה עלייה מסיבית במספר האומות התומכות ובמספר הספורטאים המשתתפים - כך גם במשחקים הפראולימפיים: ב- 1960 השתתפו 330 ספורטאים במשחקים, והמספר עלה ליותר מ- 3,000 ספורטאים באטלנטה, ב- 1996.

במשחקים הפראולימפיים ארבע קבוצות עיקריות של מוגבלויות:

א. בעלי פציעות חוט השדרה (SCI);

ב. קטועי גפיים (AMP);

ג. בעלי שיתוק מוחין (CP);

ד. עיוורים ושרידי ראייה (VI).

הגדרת פציעות

קיימות שתי אסכולות בהגדרת מהי פציעה:

א. כל פציעה או מחלה - כאשר הספורטאי נפצע במהלך הפעילות. הבעיה בהגדרה זו היא בכך שאין מסגרת זמן מוגדרת לפציעה, או ניסיון להגדיר כמותית את חריפות הפציעה; הגדרה זו גורמת לקושי בפרשנות מדויקת של סכנת הפציעה האמיתית.

ב. הגדרת פציעה על-פי זמן. הגדרת הפציעה על-ידי פררה ועמיתיו עקבית יותר: "כל פציעה שגרמה לספורטאי להפסיק, להגביל או לשנות את ההשתתפות ליום אחד או יותר". הגדרה זו שימושית ביותר, מכוון שהיא מייצגת דרך להעריך את חומרת הפציעה בעזרת מרכיב של הפסד הזמן. לכן, הגדרת הפציעה בדרך זו מונעת התעסקות בטרדות, כגון כתפיים כואבות, פצעי לחץ ומצבים אחרים שאינם מונעים השתתפות בפעילות ספורטיבית. לכן, הגדרת פציעה על בסיס הפסד זמן - מציגה מידע אמין ואמיתי ביחס לפציעה ומידת חומרתה.

דפוסי פציעות אצל ספורטאים בעלי מוגבלויות

בעוד שנראה כי דפוסי הפציעות אצל ספורטאים בעלי מוגבלויות דומים לאלה של ספורטאים ללא מוגבלויות – המסקנות המדעיות אינן חד-משמעיות.בנוסף, מספר פרויקטים השתמשו בנתונים ללא התחשבות במגדיר, בגיל, ברמת התחרותיות וענף ספורט המשתתף.הדבר מוביל לצבירת הטיה במידע וחוסר אחידות בממצאים. בעיה זו מוכפלת, מאחר שקיימות קבוצות רבות וארגוני ספורט לספורטאים בעלי מוגבלויות ללא גוף מרכזי שולט, אשר מסוגל לספק אחידות ואדמיניסטרציה של תוכנית עקבית.בנוסף, חובה לנתח את המידע בזהירות, ולפרש את המידע בהנחה שבתחומים רבים יש השתמש בזהירות כאשר מפרשים את המידע, מאחר שישנם "חורים" בדיווח לגבי פציעות, הן ב מחקרים עכשוויים והן במחקרים מהעבר.

לצורך כך בוצע מחקר קבוצתי, שאיפשר השוואה בין קבוצות ספורטאים בעלי מוגבלויות, בנוסף לקבוצת המוגבלויות השונות (מחקר אורך). במחקר זה מושווים ספורטאים לקבוצת ביקורת של יחידים לא פעילים, במטרה למדוד את ההבדלים בתדירות, בסוג ובשכיחות הפציעות, וכן, השוואת הפציעות לפציעות מהם סובלים ספורטאים ללא מוגבלויות בספורט דומה. דרך זו תהיה מועילה בניסיון להגדיר נקודות דומות והבדלים בין האוכלוסיות.ביסוס מידע זה, ייתן הערכה מדויקות עבור תוכנית למניעת פציעות.

משתתפי המחקר: מספר וסוג הפציעות מהם סבלו ספורטאים בעלי מוגבלויות משנת 1990 ועד 1996. המשתתפים היו אתלטים של ארצות הברית שהשתתפו במשחקי גביע העולם 1990, במשחקי האולימפיאדה לנכים ארה"ב ב- 1991. במשחקים הפראולימפיים ב- 1992,באליפות העולם באתלטיקה קלה ב- 1994, בתחרויות הלאומיות של אתלטים, ובמשחקים הפראולימפיים ב- 1996.

מטרת הפרויקט היתה להגיש מידע אפידמולוגי לגבי פציעות ספורט בין השנים 1990 ל-1996, אצל אתלטים בעלי מוגבלויות שהתחרו באירועי האליטה הבינלאומיים (פרויקט זה הוא ראשון מסוגו). המידע מייצג 5 אירועי תחרות עיקריותעבור אתלטים עם מוגבלויות.

הוועדה הפראולימפית בארה"ב תומכת ב- 7 ארגוני ספורט, שמתוכם חמישה משתתפים באופן קבוע באירועים הבינלאומיים (ארגון האתלטים בעלי מוגבלויות, ארגון האתלטים קטני הקומה, ארגון האתלטים עיוורים, ארגון האתלטים הסובלים משיתוק מוחין (CP) והארגון לספורטאים בכיסאות גלגלים. נתונים לגבי פציעות מהם סבלו ספורטאים, מ- 7 ארגונים אלה, נלקחו ממספר תחרויות בהם השתתפו: משחקי ותחרויות העולם באסן, הולנד, ב- 1990, אימוני אולימפיאדת הנכים בהאמפסטד, ניו-יורק ב- 1992, המשחקים הפראולימפים בברצלונה 1992; התחרויות העולמיות לאתלטים, ברלין 1994 והמשחקים הפראולימפים, אטלנטה 1996. מתחרויות אלה היו תחרויות אליטה בהם הצטלבות של מוגבלויות. ארגוני ספורט אלו, נבחרו מאחר שהם מספקים את הקריטריונים להצטרפות באותן תחרויות, ובהם מגוון ענפי ספורט (בין 14 ל- 21 ענפי ספורט שונים). מספר הימים לאימונים ותחרויות עבור כל אירוע היו בין 13ל- 24.

מהי פציעה: הגדרה

פציעה מדווחת הוגדרה, כמחלה או פציעה שהוערכה על ידי הצוות הרפואי של ארצות-הברית במהלך תחרויות האלו. טופס הערכת הפציעה שמטרתה הייתה לאסוף מידע לגבי הפציעה נגזר מהטופס בו משתמשת מחלקת רפואת ספורט של ועדת האולימפיאדה.מידע נאסף לגבי מין וגיל המשתתף, חלק הגוף, מנגנון הפציעה, מצב המשטח עליו נערכה הפעילות,המצב הבריאותי קודם לפציעה, ממצאים של הבדיקה הפיזית, עזרה ראשונה וטיפול, והגבלות של אימון ותחרות. השתמשו באותו טופס פציעה עבור כל התחרויות.

טבלה 1: סיכון לפציעה בענפי ספורט שונים במשחקים הפראולימפיים

ענפי ספורט בעלי סיכון גבוה לפציעה

ענפי ספורט בעלי סיכון נמוך לפציעה

רכיבת אופניים

חץ וקשת

רכיבת סוסים

אתלטיקה-קלה

ג'ודו

סיוף

כדורגל

הרמת משקולות

כדורסל בכיסאות גלגלים

שיט

רגבי בכיסאות גלגלים

קליעה

 

שחייה

 

טניס

 

טניס-שולחן

 
פציעות במשחקים הפראולימפים

פציעות הנובעות מהשתתפות במשחקים הפראולימפיים דווחו ורוכזו משנת 1976 ועד למשחקים בשנת 1996 באטלנטה. בנוסף, קנדה, אנגליה וארצות-הברית, פרסמו את המידע בנוגע לפציעות של ספורטאיהם במשחקים הפראולימפיים. באופן כוללני, בחלוקה למדינות הפציעות נוטות להיות דומות עבור אותם ספורטאים שמשתתפים באירוע ספורט האליטההזה.הבעיות הרפואיות המדווחת ביותר היו; מחלות ופציעות של שרירי השלד כפי שנראה בטבלה מס' 2.

בורנהאם ועמיתיו דיווחו על שימוש רב בשירותים הרפואיים (82% מהספורטאים המשתתפים), אבל ליותר ממחצית הספורטאים הייתה כבר בעיה רפואית לפני המשחקים הפראולימפיים. החוקרים גם מצאו שספורטאים עם ליקויי ראייה חוו יותר טראומה לרגליהם, במיוחד באזור הירך, והספורטאים עם שיתוק מוחין נטו לחוות ביותר מתחים באזור הגב התחתון. ריכטר ועמיתיו דיווחו שספורטאים עם שיתוק מוחיןסבלו יותר ממתחים (49%), כאשר הפציעה הכי נפוצה הייתה חוט השדרה (n= 7), כתף (n= 6) ואזור הגב. חוקרים אלה דיווחו רק על אפיזודה אחת של התקף פרכוסים אצל ספורטאי עם שיתוק מוחין. קיימת סברה בציבור שספורטאים עם שיתוק מוחין צפויים להיות בעלי תדירות גבוהה של ליקויי התקף פרכוסים. עם זאת, בספרות לא הייתה תמיכה גורפת, באותם מחקרים המציעים כי קיימת סכנה בהשתתפות הספורטאים בעלי שיתוק מוחין בפעילויות ספורט, מתוך החשש להתקף פרכוסים.

טבלה 2: פציעות במשחקים הפראולימפיים

גילויים עיקריים

שנת המשחקים

מחקר

82% (n = 124) מהספורטאים קיבלו טיפול רפואי.פציעות בכתף

(n = 32) ומחלות (n = 33) היו המצבים הנפוצים ביותר.

1992

בורנהאם ועמיתיו

דיווחו על פציעות / מחלות בקרב 75 ספורטאים: 26% היו מחלות ו - 49% היו מתיחות.

1988

ריכטר ועמיתיו

184 טיפולי ספורטאים ניתנו.היד ופרק כף היד, קרסול ואצבעות רגליים, רגליים וברכיים היו אזורי הגוף המטופלים ביותר.

1976

ג'קסון ופרדריקסון

201 משתתפיםקיבלו טיפול רפואי.נשיכות יתושים(11%) דלקת פטרייתית(10%) ודלקת מערכת הנשימה העליונה(9%) היו המצבים הנפוצים ביותר.

1992

רנלדס ועמיתיו

ממצאים

בסך הכל, 1,037 פציעות דווחו לצוות הרפואי עבור חמשת התחרויות.

א.במשחקי ותחרויות העולם באסן, הולנד 1990, היו 52 (5.0%) פציעות מדווחות;

ב.אימוני אולימפיאדת הנכים בהאמפסטד, ניו-יורק 1992, היו 170 (16.4%) פציעות מדווחות;

ג.המשחקים הפראולימפים בברצלונה 1992, היו 387 (37.3%) פציעות מדווחות;

ד.התחרויות העולמיות לאתלטים, ברלין 1994, היה 22 (2.1%) פציעות מדווחות;

ה.והמשחקים הפראולימפים, אטלנטה 1996, היו 406 (39.2%) פציעות מדווחות.

מספר הפציעות לאתלטים מהארגון לספורטאים בכיסאות גלגלים היוו 27.8% ומהארגון לאתלטים הסובלים משיתוק מוחין היו 24.3%. צריך לציין שמאמנים, חברי הצוות, ועובדים קשורים היוו 13.8% מאפיזודות הפציעות המדווחות.

מחלות (29.8%) היוו את הבעיה הנפוצה והמדווחת ביותר, המלווה במתיחות שרירים (22.1%).אזור הגפיים התחתון (26.1%) צבר קצת יותר פציעות מאשר אזור הגפיים העליון (23.3%).

אזורי הגוף שסבלו במידה הרבה ביותר מפציעות היו בית החזה וחוט השדרה – 13.3%, המכלול של הכתף– 12.8%; מהרגל התחתונה, הקרסול ואצבעות הרגליים – ,12.0%; ירך ומותן – 7.4%. רוב הפציעות הללו היו של שרירי השלד בטבען וכללו מתיחות– 22.1%; נקעים– 5.8%; ושפשופים– 5.1%. מתחים של בית החזה, חוט השדרה, כתף, ירך ומותן היו הנפוצים ביותר - כאשר מביטים על התמונה הרחבה.

סיכום

כאמור, פרויקט זה תיאר את הפציעות הנפוצות ואת המחלות שמהם סבלו ספורטאי ההישג במהלך חמש תחרויות בינלאומיות מרכזיות בספורט הנכים. תוצאות מחקר זה דומות לאלה שדווחו על ידי ספורטאים שהשתתפו באולימפיאדה לנכים בארצות-הברית, בבריטניה ובקנדה. מספר פציעות באירועים אלה גבוה, כ- 29.8%, מאחר שיש ככל הנראה צורך להסתגל לשינויים הנובעים משינוי בשעות ובדיאטה.

מספר רב של פציעות חריפות דווחו, ככל הנראה במסגרת פעילויות ספורטיביות תחרותיות.עם זאת, נראה כי להרבה אתלטים יש פציעות כרוניות בכתף, ידיים, פרק כף היד או פרקים אחרים, בעיות שלא היו מספיק משמעותיות עבור האתלט, עד כדי פנייה לקבלת עזרה רפואית. מסיבה זו, נקבעה הנחה בסיסית שגורסת כי הפציעה הנה תוצאה של התנועה החוזרת על עצמה שלהנעת כיסא הגלגלים. רבים מהספורטאים מטפלים במצבם זה בעצמם בלי לחפש תשומת לב רפואית.מספר וסוג הפציעות שדווחו במחקר אורך זה, לא היושונים באופן משמעותי מאלה של אתלטים ללא מוגבלויות.מרטין ועמיתיו מצאו כי מחלות היו האפיזודות המדווחות ביותרב-32.4%. מכות וחבורות באו אחריהן בשכיחות של 26%, המלווה בנקעים ב- 21% ומתיחות ב- 9%.

רוב מפרקי הגוף - הכתף, הירך והמותן ומכלול הרגל התחתונה - היו המעורבים ביותר במקרים המדווחים. המסקנה שאליה הגיעו מספר חוקרים, כתשובה לשאלה מדוע אתלטים עם מוגבלויות הם יותר רגישים לפגיעות מסוימות, היתה שהואיל והספורט שולב בפעילויות חיי היומיום - אין הפרקים מקבלים כמות מספקת של מנוחה, לצורך ריפוי והתאוששות הרקמות (מערכת השרירים, ומסביב לפרקים).לכן, המפרק עלול להיות יותר רגיש וחשוף לפציעות.

מקור לדאגה היה המספר הגבוה של פציעות לבית החזה וחוט השדרה. אף על פי שרוב הפציעות הללו היו מתיחות, תשומת לב חייבת להינתן כדי להפחית את מספר הפציעות בתחום. חלק זה של הגוף אחראי להפקת עוצמה של תנועת בספורט ופציעה בתחום הזה יכולה להשפיע לרעה על רמת הביצוע.

לבסוף, חוויית הפציעה עבור אתלטים עם מוגבלויות הייתה דומה לתחרותיות אליטות אחרות של אנשים ללא מוגבלויות. אזורי הגוף הזקוקים ליותר תשומת לב הם: השרירים של בית החזה וחוט השדרה, כתפיים ואזור הירך והמותן.כמו כן, יש להמשיך לחקור בנושא ולהתקבל מידע עדכני שיכלול גם מידע לגבי הסיכון לפציעה, והיחסים בין סוג מנגנון הפציעה לחריפותה. אנחנו מציעים שהיחסים בין ציוד כמו כיסא גלגלים, פרותזות או רצועות, יהיו מקושרים לפציעה, כדי לקבוע את תפקידם בסוג ותדירות הפציעות.

הכותבת היא מתאמת ספורט נכים ביחידה לספורט הישגי



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
מדליית ארד לפיטר פלצ'יק בגרנד פרי זאגרב

מדליית זהב לטוהר בוטבול (73 ק"ג) בגרנד פרי זאגרב, קרואטיה

מדליית כסף לשחקן הבדמינטון, מישה זילברמן ב"גביע האתגר" בלאגוס, ניגריה

מדליית זהב לאדיסו גואדיה בריצת 3000 מ' בתוצאה 8:35:04 דקות במשחקים האולימפיים האירופאיים לנוער בבאקו, אזרבייג'אן

קריטריון לטוקיו 2020 ושיא ישראל למירון חירותי ב-50 מ' חופשי בתוצאה 22:01 שניות באליפות העולם בשחייה בדרום קוריאה

שיא ישראל לתומר פרנקל ב-100 מ' פרפר בתוצאה 52.15 שניות באליפות העולם בדרום קוריאה

קריטריון לטוקיו 2020 ושיא ישראל לנבחרת השליחים: גל כהן-גרומי, תומר פרנקל, דניאל תמיר ודניס לוקטב, ב-200*4 מ' חופשי בתוצאה 7:11:99 ד' באליפות העולם בדרום קוריאה

שיא ישראל וקריטריון קבוצתי לטוקיו 2020 לנבחרת השליחים: אנסטסיה גורבנקו, אנדראה מורז, תומר פרנקל ואיתי גולדפדן, ב-100*4 בתוצאה 3:48:06 ד' באליפות העולם בדרום קוריאה

מדליית ארד לאדם מראענה ב-100 מ' גב בתוצאה 56.63 שנ' בפסטיבל האולימפי האירופי לנוער בבאקו, אזרבייג'אן

שיא ישראל וקריטריון לטוקיו 2020 ללונה צ'מטאי סלפטר בריצת 5000 מ' בתוצאה 14:59:02 ד' בליגת היהלום בלונדון

שיא ישראל חדש למירון חירותי (מכבי חיפה) ב-50 מ' פרפר בתוצאה 23.49 שניות באליפות העולם בדרום קוריאה

נבחרת הדקר של ישראל סיימה במקום ה-8 באליפות העולם בסיוף בבודפשט, הונגריה

שיא ישראל וקריטריון לטוקיו 2020 לאנסטסיה גורבנקו (מכבי קריית ביאליק) ב-200 מ' מ.א בתוצאה 2:11:92 דקות באליפות העולם בדרום קוריאה

2019 שנת המפנה של מכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט: ייבנה בניין התעמלות רב תכליתי ורחב ידיים וייסלל מחלף חדש לכביש החוף