חפש רק בנושא זה






בטיחות המתקנים: מי נושא באחריות במקרה של פציעה?

האחריות לפציעות ספורט שנובעות משימוש במתקן שאינו בטיחותי, מוטלת לרוב על מתכנן המתקן, בעליו ומארגן הפעילות; מצד שני - גם הספורטאי הנפגע והמדריך שנכח במקום אינם פטורים ממנה. פגיעות ספורט, חלק שני ואחרון בסדרה
  01/02/03


במאמר הקודם עסקנו בסוגיית האחריות לפציעות אגב פעילות ספורט, והתמקדנו בסוגיית האחריות האישית: אחריות המורים לחינוך גופני, המאמנים או המדריכים, שאחראים להדרכה מתאימה ובטוחה, הבטחת עזרי אימון נאותים, מחויבות בנוכחות פיזית בעת ביצוע ההדרכה והפיקוח על המתאמנים ואף להבטחה של הגשת עזרה רפואית ודיווח מתאים (במקרה שמישהו אכן נפגע). נמשיך את הסקירה בנושא האחריות, אלא שהפעם נתמקד במתקן הספורט ובאחריות הנובעת מעצם העמדתו לשימושם של מורים ותלמידים, מדריכים ומודרכים, מאמנים ומתאמנים.

תביעותיהם של אנשים שנפגעו בעקבות פעילות ספורטיבית במבנה שאינו בטיחותי, מבהירות שוב ושוב כי האחריות לפציעות מוטלת לא רק על מתכנן המתקן, הרשות המקומית ומי שמארגן את הפעילות. במקרים רבים, האחריות חלה גם על הנפגע עצמו ובעיקר על המורה או המאמן במקום: על הספורטאי חלה חובת הזהירות, ועל המורה- הימנעות מפעילות במתקן לא ראוי.

אחריותו של בעל המתקן

נפתח בדיון בתביעה משפטית שהתבררה בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. סיפור המקרה עוסק בחניך בחוג לכדורסל של המרכז הקהילתי, שבמהלך משחק כדורסל רץ אחרי שחקן יריב ולא הצליח לעצור את תנופתו בטרם פגע בקיר האולם. מעוצמת הפגיעה ומתוך ניסיונו להדוף עצמו מהקיר, נפגע הצעיר בשתי ידיו וסבל משברים בשורשי כף היד ובעצמות הרדיוס.

פסק הדין נסב בעיקרו על אחריותו של בעל מתקן הספורט, אשר מתחילה בשלב הראשוני ביותר- שלב תכנון המתקן. שאלת התכנון עלתה על הפרק, שכן קיר האולם היה מרוחק בשני מטרים לערך מקו המגרש. התובע טען כי במגרש כזה ובהתאם לסיכוני המשחק הרגילים צפויים השחקנים להיתקל בקיר באופן תכוף, או כהגדרת בית המשפט: "...האפשרות שתוך משחק יגיע שחקן במרוצה לעבר קיר במהירות שלא תאפשר לו עצירה, צפויה היא והנה חלק מהסיכונים של משחק כדורסל באולם שגבולותיו סמוכים לקיר. כנגד אפשרות צפויה זו יש לנקוט באמצעים סבירים, על מנת למנוע את הסכנה".

עם זאת, נציין כי הואיל והתביעה הוגשה נגד המרכז הקהילתי ולא נגד בעל האולם או מתכננו, טען התובע כי האחריות לבחור אולם ספורט בטוח לביצוע פעילותו, או לדאוג להתאמת האולם לפעילות, מוטלת על המרכז.

דיפון קירות האולם

במסגרת הדיון המשפטי ועל- מנת לברר את הסוגייה 'מהו אולם כדורסל בטוח', נבדקו גם הוראות חוק התכנון והבנייה, שמכתיבות דרישות מבניות לגבי כל מבנה המוקם בישראל כדין. אלא שלמרבה הפלא התברר כי אין בחוק כל הוראה מחייבת, אף לא תקן ישראלי מקובל, בנוגע לבטיחות מבני ספורט בהיבט הפעילות הספורטיבית המתקיימת בהם. לאמור: חוקי התכנון והבנייה יבטיחו (או ישאפו להבטיח) כי תקרת אולם הכדורסל לא תקרוס על ראשי הספורטאים, אולם אין בהם כל הוראה המתיימרת להבטיח כי קופץ במוט לא יפגע בתקרה בעת ביצוע אימון, או ששחקן כדורסל המבצע 'צעד וחצי' לא ינחת ישירות אל תוך יציע הקהל.

לפיכך, הסתפק בית-המשפט ובחן את הנהוג והמקובל באולמות ספורט, ואף הזמין אליו עד מומחה - יועץ רשות הספורט, האדריכל איתמר לויטין. התברר כי הנחיות והמלצות רשות הספורט דאז (מינהל הספורט כיום) מצביעות בין היתר על הצורך לדפן את קירות האולם בכלל ומאחורי הסלים בפרט, עד לגובה של שני מטרים, בריפוד שיספוג את חבטות הספורטאים הפוגעים בקיר תוך כדי הפעילות הספורטיבית. עוד התברר כי דיפון זה מקובל בכמחצית מהאולמות בישראל, ולפיכך נקבע גם כי ההימנעות מדיפון קירות האולם הקרובים מאוד לקווי המגרש הייתה בגדר התרשלות.

אולם ספורט. גם המרכז הקהילתי אחראיאחריות המרכז הקהילתי

אמנם המרכז הקהילתי איננו בעל האולם או מתכננו של האחרון, אך נקבע שאינו פטור מאחריות: "עיריית נצרת עלית בנתה והקימה את האולם, והוא נמסר לנתבע להפעלת חוגיו בו. ואולם, על אף שהנתבע לא אחראי לבניית האולם, אין בכך לפוטרו מחובת נקיטת אמצעי הזהירות קודם שיקיים את הפעילות, כשהאולם במצבו מסכן את האנשים הפועלים בו. הנתבע יכול היה או לדאוג בעצמו, או לדאוג שעיריית נצרת עלית תנקוט באותם אמצעי בטיחות נדרשים, קודם שעשה באולם שימוש לחוג הכדורסל. אם לא יכול היה לדאוג לאף אחד משני אלה, ובכל זאת קיים את חוג הכדורסל בו, השימוש שעשה הנתבע באולם למשחק כדורסל של חברי חוג הכדורסל נעשה תוך לקיחת סיכון מצד הנתבע, והוא אחראי לכל תוצאה של לקיחת סיכון זה".

נדמה גם כי מעמד הנתבע תרם לשיקולים בעת קביעת האחריות: "...נראה לי, שבנסיבות המקרה אין לדבר על היעדר הצדקה לכך שהנתבע, כגוף ציבורי שמטרותיו רצויות, יימנע מדיפון קירות בכדי להשקיע משאביו במטרות רצויות וחשובות יותר... כפי שהראיתי, המדובר בסיכון לרבים ולא בסיכון שרק 'שלומיאל' ייפגע ממנו. מניעת סיכון זה נהוגה ומקובלת, ואין לדבר על הוצאה שאינה אפשרית או כדאית, לעומת הסיכון שיכולה היא למנוע".

אחריות הספורטאי

ומה בדבר אחריותו של הספורטאי? האם מותר לו לשקוע במשחק ולהתעלם מהמכשולים הנמצאים סביבו? במקרה המתואר היה הספורטאי בן 29 לערך, ואף שיחק כבר כחודשיים לפני 'פגישתו' עם הקיר. בהסתמך על כך שאופן הפציעה היה חריג ולא חזר על עצמו באולם זה (משמע שספורטאים אחרים הצליחו להימנע מהתנגשות בקיר), החליט בית-המשפט להטיל על הספורטאי החובב אשם תורם בשיעור 25%.

ראינו אפוא את חובתם של מתכנן מתקן הספורט, בעליו והגוף המפעיל בו את הפעילות לתכנן או לבחור במתקן ספורט בטוח לשימוש. מצאנו לנכון להביא כאן דוגמה נוספת המדגישה אחריות זו, שנקבעה גם במקרה שבו מידת מעורבות ה'מארגן' היתה פחותה לאין שיעור.

טורניר 'הבירה והיין'

במקרה זה מדובר בטורניר קט-רגל בשם 'הבירה והיין', שארגן בעל בית- קפה להנאת הציבור, טורניר שהוזמנו אליו עובדים בעסקים ברחבי העיר חיפה. הטורניר התנהל ב'גן דניאל', מגרש בבעלות עיריית חיפה הפתוח לשימוש התושבים. במהלך המשחק נפגע אחד השחקנים וטען כי רגלו נתקעה בחריץ שהיה במגרש האספלט. השחקן הפצוע תבע את מארגן הטורניר ואת עיריית חיפה.

מארגן הטורניר (אדם בשם דני כץ), טען להגנתו כי הארגון מטעמו התבטא בסך-הכול בכך "שאסף את הקבוצות... כל בעל בית קפה הביא את אנשיו ונכח עמם במקום; הוא עצמו שיחק במשחק יחד עם עובדיו, פנה למקום מסודר שמוכר כמגרש ספורט של העירייה ובכך הסתיים תפקודו כמארגן". עוד טענה באה-כוחו של מארגן הטורניר, "שהמגרש נראה סביר בעיני מר דני כץ, ולא היתה מוטלת עליו חובה להביא מומחה למקום או לערוך בדיקה מדוקדקת".

אלא שבית-המשפט לא תמך בדעתו של המארגן החובבן של טורניר החובבים: "אינני סבור שמי שמארגן טורניר קט-רגל יוצא ידי חובתו כלפי המשתתפים בכך שהוא מביא אותם למגרש שנראה בעיניו סביר ושכולם שיחקו עליו. לדעתי, מי שמארגן קבוצות אנשים לצורך השתתפות בטורניר ספורט (כפי שעשה מר דני כץ, כעולה מדברי ב"כ המשיבה מס' 2 בפנינו), נוטל על עצמו אחריות לשלומם וביטחונם של המשתתפים במשחקי הספורט שבמסגרת הטורניר. עליו לצפות אפשרות להתרחשות תאונה. חובתו של מי שמארגן קבוצות אנשים לצורך השתתפות בטורניר ספורט היא לוודא, בטרם תחילת המשחקים, שאין במגרש ליקויים שעלולים לגרום להתרחשות תאונה מסוג זה כפי שאונתה למערער". מגרש טניס. הנפגע צריך היה לתת דעתו לאיכות המגרש שעליו הוא משחק

מיד תאמרו - אם אלה הם פני הדברים, הרי אנשים יחששו ליזום ולארגן אירועי ספורט. ואכן, מתוך חשש פן יציב רף גבוה מדי על חובבי הספורט סייג בית-המשפט את קביעתו וציין: "ער אני לכך שאין להציב רמת דרישות כה גבוהה, ואין להטיל אחריות כה גבוהה, עד כי היא תרתיע אנשים מליטול על עצמם התארגנות מעין זו, שהרי אין מחלוקת על כך שהשתתפות במשחקי ספורט היא דבר חיובי ורצוי שיש לעודדו. גם כאן יש צורך באיזון המתאים. הדרישה שניתן להציב בפני מי שמארגן קבוצות אנשים לצורך השתתפות בטורניר מסוג כזה היא לוודא שאין במגרש שאליו הוא מביא את השחקנים ליקויים שעלולים לגרום לפגיעה בשחקן בזמן המשחקים. דבר זה יכול להיעשות או על ידי כך שהמארגן יוודא אצל רכז הספורט של העירייה האם נערכה בדיקה של המגרש לאחרונה, בסמוך לפני תחילת משחקי הטורניר, והאם תוקנו כל הליקויים שנמצאו באותה ביקורת, וכל זאת בתנאי שהביקורת ותיקון הליקויים בוצעו בסמוך לתחילת משחקי הטורניר ותועדו במסמכים. אם אין באפשרותו של מארגן המשחקים לוודא את הנדרש בדרך זו, כי אז עליו לדאוג לבדיקת תקינות המגרש מטעמו על ידי מי שמוסמך לכך מקצועית".

אחריות התובע

גם התובע נמצא אחראי לנזק, מתוקף היותו אדם בגיר שעיניו בראשו, ואשר "צריך היה ליתן דעתו לאיכות המשטח שהוא משחק עליו". לפיכך נקבעה לו אחריות יחסית בשיעור של 50%.

ראינו אפוא כי בעל המתקן, מי שמתחזק אותו ומי שבוחר במתקן לפעילות - כולם חייבים לוודא כי המתקן בטוח ומתאים לפעילות ספורטיבית. אחריותם לא תצא ידי חובה אם יסתפקו בהוראות דיני התכנון והבנייה, ועליהם לצפות את הסיכונים הסבירים בספורט המסוים, את הנזקים שעלולים להיגרם מהפעילות ואת הפגיעות הצפויות. בהתאם לכך עליהם להכשיר את המתקן ולמנוע ככל האפשר את הפגיעה בספורטאי. אולם לא רק הספורטאי המתאמן עלול להיפגע עקב שימוש במתקן לא בטוח. מה בדבר ההגנה על המאמן או המדריך?

מן הסתם, אחריותו של בעל מתקן הספורט איננה מסויגת דווקא לחניכי הפעילות הספורטיבית, ולדוגמה נביא את עניין 'יאיר נגד עיריית בת-ים'. במקרה זה נפגעה רגלו של מר יאיר, עת שנתקעה בשלבי סולם שוודי שהיה מותקן על קיר אולם הספורט, וכל זאת תוך כדי אימון כדורסל שהוא עצמו העביר ושבו שיחקו שתי קבוצות חניכיו, לרבות הוא עצמו. האם בעלת האולם - עיריית בת-ים, אחראית כלפיו על הנזק שנגרם לו?

כמתבקש מאליו, נקבע כי אחריות העירייה כבעלת המתקן נכללת גם כלפי המאמן, ובכך לכאורה אין כל חידוש או הפתעה. ייחודו של פסק הדין היה בזאת:

1. בניסיון ההגנה המקורי של העירייה, שטענה כי המקום היה מיועד לאימון כדורסל בלבד, ולפיכך היא איננה אחראית כלפי מי ששיחק (בניגוד ל'התאמן') כדורסל במקום. בית-המשפט לא קיבל טענה זו, בשלושה נימוקים: "ראשית, משום שלא נאסר לשחק שם כדורסל; שנית משום שספק אם המשחק לא היה בגדר 'אימון' של קבוצת אנשים שבאו למקום ואין חולק כי לא היו מסיגי גבול. ושלישית, לא ניתן לומר כי הסכנה הטמונה באותו סולם מסוכן למשחקים יותר מאשר למתאמנים. זאת ועוד, גם אם האולם לא היה תקני למשחק כדורסל, אין העירייה יכולה לרחוץ בניקיון כפיה משלא אסרה במפגיע משחק כזה שם... לכל אלה יש להוסיף, שהסולם לא היה מרוחק דיו מהסל וגם בכך היה סיכון למשחקים. השלב השבור רק הגדיל סיכון זה בצורה משמעותית. אשר על כן קובעים אנו כי על המשיבה רובצת אחריות לתאונה שאירעה בשל רשלנות מצדה".

2. ייחוד נוסף במקרה זה נעוץ בכך שאותו מר יאיר היה בעצמו האחראי לאולם והממונה לבדיקת תקינותו. למרבה האירוניה, דווקא הוא נפגע מפגם בטיחותי, אשר לא מצא לנכון להצביע עליו. אחריות זו לא היוותה פטור לעירייה מאחריותה כבעלים של האולם, אך יחד עם זאת נקבע ש: "...אין לפטור את המערער מרשלנות תורמת. הוא היה האחראי על אולם הספורט, הוא היה זה שיזם או איפשר את המשחק בו נפגע. הוא הכיר היטב את המקום וידע על הסולם ועל הפגם בו".

סופם של דברים, שבית-המשפט חילק את האחריות שווה בשווה בין המאמן לבין העירייה.

מצאנו אפוא כי מתכנן מתקן ספורט, בעליו, המחזיק בו, כמו גם מי שמארגן אירוע ספורט (תחרות, חוג או אימון סתם כך) חייבים לוודא כי המתקן עצמו כשיר לפעילות, וכי לא טמונות בו סכנות בטיחותיות לספורטאים. עם זאת ראינו גם כי לאורך כל פסקי הדין חזרו בתי-המשפט שוב ושוב על ציפייתם מהספורטאי לשמור על עצמו. לספורטאי אין זכות לשחק 'בעיניים עצומות' ולאפשר לעצמו להיפגע. אם הוא נוכח כי המתקן איננו מתאים לפעילות ומסוכן, הרי חובתו שלו, בה-במידה, לא לבצע את הפעילות.

והעיקר: חובתו של המדריך

עתה ננסה לקשור את חובת בטיחות המתקן לחובתו של המדריך, שבה התמקדנו במאמר הקודם. להזכירנו, הצבענו על כך שהמדריך (במקרה ההוא המורה לחינוך גופני) אחראי כלפי חניכיו בהדרכה נאותה ובטוחה, בפיקוח פיזי צמוד, בהעמדת עזרי אימון מתאימים ועוד. ממקרא המאמר הנוכחי בעניין מתקן הספורט מתבקש ההיסק כי המדריך, המאמן או המורה חב כלפי חניכיו ב'אחריות מתקן', קרי: כאשר מדריך מתבקש לערוך אימון כדורסל באולם ספורט שקירותיו קרובים לקו המגרש, ואינם מדופנים בספוגים בולמי חבטות, חובתו שלא לקיים את האימון במתקן בלתי ראוי שכזה.

והנה, בכל היבט שבו נבחן את הדברים נמצא כי חובתם של המורה לחינוך גופני, המדריך או המאמן גבוהה לאין שיעור מחובותיהם של בעל המתקן, המחזיק בו, האגודה ומארגן התחרות, וכוללת בתוכה את חובות כל הגורמים האחרים גם יחד. ואולם נראה כי יש היגיון במצב שכזה: בסופו של דבר המדריך הוא הגורם המקצועי ביותר, הנמצא ממש במקום הפעילות והאמור להכיר את חניכיו (המבקשים ללמוד ממנו תורתו), את הענף ואת המתקן. משום כך בידיו נמצא כוח המניעה המרכזי, אמנם לא על דרך של תכנון ראוי של מתקן הספורט אלא על דרך של 'הטלת וטו', דהיינו מניעת הפעילות במתקן לא ראוי ודאגה לכך שהפעילות תתבצע על-פי כללים שיאפשרו לכל המשתתפים לסיים את התרגול בשלום וללא פציעות. 

עו"ד ניר גלעד (גלינסקי) נמנה עם צוות חנוך קינן, משרד עורכי- דין. המשרד מתמחה בין היתר בתחום דיני הספורט.



תגובות הוסף תגובה
1.העו"ד הנכבד טועה לעניין התאונה באולם הכדורסלאדריכל (משפטן) קובי ברבן11/07/11
אתנה zoom: אל תחמיצו את הרצאתה של מורן סמואל, "לעבור את הקו", שתתקיים ביום רביעי, ה-5.8.20 בשעה 20:30

יום פתוח ללימודי נטורופתיה עם ראשת המסלול, ד"ר מירה כהן שטרקמן, יתקיים ביום שישי, ה-14.8.20, בשעה 10:00

חודש ביצוען של בדיקות הארגומטריה במרכז לרפואת ספורט ולמחקר

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן