חפש רק בנושא זה






העולם (הספורטיבי) אינו שייך עוד רק לצעירים

בעבר הלא רחוק, המושג "ספורטאי צמרת" היה מזוהה בלעדית עם נעורים. ספורטאים מצטיינים פרשו מוקדם ונדיר היה למצוא ספורטאים פעילים בעשור הרביעי לחייהם. בעשורים האחרונים השתנה מושג ה"גיל" באופן דרמטי. להלן סקירה על הסיבות לכך: מדעיות, כלכליות וחברתיות
  15/09/02


"העולם שייך לצעירים", מבזיקות הפרסומות שמנסות לזהות פריט זה או אחר עם בני הנוער האנרגטיים והתוססים. אולם מתברר, לפחות בכל הקשור בספורט, כי העולם שינה כיוון ומושגי הגיל והתבניות שאליהן יצקו את מניין שנותיו של הספורטאי, נמתחו בשנים האחרונות לגבולות שעד לפני זמן לא רב נחשבו לדמיוניים ולבלתי אפשריים.

בנוסף לעולם הספורט ההישגי, שאליו רבים מאיתנו מחוברים באמצעות "עירוי" בלתי פוסק של שידורי ספורט מן המיטב, גם עולם הספורט העממי משנה כיוון, וממוצע הגיל של האנשים העוסקים בפעילות גופנית מטפס והולך. ניתן להסביר את הרצון להתחיל לעסוק בפעילות גופנית סדירה אי שם באמצע החיים בעובדות הבאות: זה הגיל שבו מרבית האנשים ביססו עצמם בחיים, ומתחילים לפנות זמן "להשקיע בעצמם", אותות הגיל באים לידי ביטוי באופן יותר מוחשי, ולכן זה הזמן לעשות מעשה ולבלום את תחילתה של הנסיגה; ולבסוף, איתותים קליניים שונים (עודף משקל, יתר לחץ דם, רמות גבוהות של שומנים בדם) בצירוף מקרים סביבתיים קרובים ("לא תאמין מה קרה ל
") מגרים את מנגנוני הפחד ומכאן הדרך למועדון הספורט נראית קצרה מתמיד.

לאחר שהבנו במקצת את הסיבות לעיסוק בפעילות גופנית עממית בגילאי הביניים, בואו ונפנה את הזרקורים אל הכוכבים הגדולים באמת. בסקירה הבאה ננסה להדגים את התמורות האדירות שעבר עולם הספורט ההישגי בכל הנוגע לגיל הפרישה, ולגילאים שבהם ניתן לשמר יכולת ביצועית מופלאה. אנו מקבלים היום כמובן מאליו את זכייתה של האצנית הג'מייקנית מרלין אוטי (בת 41!) במדליית הכסף בריצת השליחות 4
X100 במשחקים האולימפיים בסידני (ומקום רביעי בגמר ה- 100!), אולם אם לפני עשור מישהו היה מהמר על כך, הוא היה מוגדר כתמהוני, ורק משום שהוא אינו מהווה סכנה לציבור הוא לא היה נלקח להסתכלות...

ילידי הסיקסטיז

בכל שנה נוהגים מדורי הספורט להכתיר את תגלית השנה בענפי הספורט השונים. באופן טבעי מדובר בדרך-כלל בספורטאי צעיר אשר הצליח, בזכות כישוריו ובזכות ביצועיו במהלך העונה, להתבלט באופן יוצא דופן ולחדור לתודעתם של חובבי הספורט ואנשי המקצוע. אנו מתרגשים בכל פעם מחדש כאשר כוכב חדש מתחיל לנצנץ בגלקסיה הספורטיבית; אבל בואו נתמקד לרגע באותם "כוכבי שבת" אשר מלווים אותנו שנים רבות כל-כך.

עולם הכדורסל נפרד בשנים האחרונות מרוברט פאריש ("הצ'יף"), אשר המשיך לתרום גם ממרומי 40 שנותיו לליגה הטובה בעולם. קבוצת הכדורסל של הג'אז היא אולי הקבוצה המבוגרת ביותרב- NBA, כאשר ממוצע הגיל של שחקניה המובילים נמצא אי שם בין העשור השלישי לעשור הרביעי לחייהם. במעבר חד לישראל, ניתן לציין את דורון ג'מצ'י אשר פרש לפני שתי עונות בגיל 39, מבלי לאבד כמעט במאום מיכולותיו האתלטיות ומכושר המשחק המופלא שלו. דורון בחר לפרוש מן המשחק, אולם בטוחני כי גופו היה מסוגל לספק את הסחורה עוד שנים לא מעטות, וזאת בזכות תכונותיו האתלטיות וההקפדה על אורח חיים ספורטיבי (ועל כך נרחיב בהמשך).

בכדורגל העולמי בולטת התופעה של "מתיחת" הקריירה אל שלהי שנות השלושים, ואף מעל לגיל 40, בעיקר אצל השוערים.  פיטר שילטון ודינו זוף, שועריהם של נבחרת אנגליה ונבחרת איטליה בהתאמה, פרשו לאחר שעברו את גיל ה- 40. את תופעת הישרדותם של השוערים המבוגרים, בהשוואה לשחקני השדה, ניתן להסביר בכך שהעומס הפיסיולוגי המוטל עליהם שונה לחלוטין מהעומס ומהיכולת הגופנית הגבוהה הנדרשת משחקני השדה בכל האמור לרכיבי כושר גופני כמו סבולת והספק אירובי.  בנוסף לכך, לניסיון קיים משקל מכריע באשר לתפקודו של השוער, ולהשפעתו על תפקודה של הקבוצה. בנקודה זו, למניין השנים ולנסיון המשחק שצבר השוער יש תרומה מכרעת באשר לשימור רמת ביצועיו. אולם לא רק שוערים מצליחים לשחק ברמות הגבוהות ביותר במשך כ- 20 שנים, אלא גם יותר ויותר שחקני שדה ממשיכים להפגין ביצועי שיא לאחר שחצו זה מכבר את שנות השלושים לחייהם. הכדורגל הגרמני נפרד לפני כשנה מלותאר מתיאוס, כוכבה בן ה- 38 של ביירן מינכן, אשר גם בגיל הזה הצליח לספק את הסחורה, בליגה תובענית כמו הבונדסליג. 

ענף השחייה, שעד לפני עשור או שניים נחשב לאחד הענפים בו גיל הפרישה הוא הצעיר ביותר (מעטים היו השחיינים שהמשיכו לשחות לאחר גיל 20, שלא לדבר על פרישה במחצית גילאי העשרה) שינה לחלוטין את מושגיו הכרונולוגיים. מדהים לחשוב על כך שפעם טענו כי אי אפשר לשחות ברמה הישגית גבוהה מעבר לגיל 20. מעניין מה חושבת על כך דארה טורס, האמריקנית בת ה- 33, שחזרה לאחר 7 שנות פרישה, שיפרה את כל שיאיה האישיים וזכתה בחמש מדליות אולימפיות באולימפיאדת סידני; או מה חושב על כך סגן האלוף האולימפי ב- 100 מטר חופשי, אלכסנדר פופוב, בן ה- 31.  עיון בגילאי השחיינים שהגיעו למשחקים האולימפיים בסידני מצביע על מספר גדול מאוד של שחיינים שנמצאים בסוף העשור השלישי לחייהם (רביעיית השליחות האמריקנית נעה סביב ממוצע גיל 30) ומדובר כמובן בצמרת השחייה העולמית ולא "בעושי הבריכות" של בריכת גורדון. 

באתלטיקה הקלה כבר מזמן הפסיקו להתרגש מאתלטים בני 30 ומשהו, ונדמה שהללו מאיישים כיום יותר מאי פעם את שכבת הצמרת של אתלטי העלית. הזכרנו קודם לכן את מרלין אוטי בת ה- 41, ואין להתעלם מהקמבק שביצע בשנה שעברה שיאן העולם בקפיצה לרוחק (8.95), האמריקאי מייק פאוואל.  פאוואל חזר לקפוץ בגיל 37, אחרי כ- 5 שנות פרישה, והוא כבר מדבר על השתתפות אפשרית (בגיל 40) במשחקים האולימפיים באתונה. שיאן העולם, האלוף האולימפי ואלוף העולם בקפיצה המשולשת ג'ונתן אדוארדס חגג באחרונה 36, ובחודש שעבר קבע את תוצאת השנה בעולם 17.86 מ'.  שיאן העולם בזריקת דיסקוס, הגרמני יורגן שולט, התחרה ברמות הגבוהות בגיל 40, וג'קי ג'וינר-קרסי, שיאנית העולם בקרב 7, פרשה לפני שנתיים בגיל 38. קיימות כמובן דוגמאות רבות נוספות, ואפילו של גילאים מבוגרים הרבה יותר בענפי ספורט אחרים, אולם השאלה הנשאלת היא מה בעצם קרה שהספורט העולמי שינה פניו בכל הנוגע לתפיסת הגיל של גיבוריו?

היבטים פיסיולוגיים

היכולות המופלאות של ספורטאי הצמרת המבוגרים מציבות סימני שאלה רבים באשר למה שחשבו פעם על היכולת ההישגית (ביצועי שיא) והקשרה לגיל. בשנים האחרונות התפתח מאוד המחקר המדעי שעוסק בביולוגיה ובכרונולוגיה של הגוף האנושי.  הארכת תוחלת החיים ורמת התפקוד של אנשים מבוגרים שינו לחלוטין את מושגי הגדרת הגיל. באחרונה נשמעות אף קריאות להעלאת גיל הפרישה ממעגל העבודה, ואין זה מחזה נדיר כל-כך לראות כיום אנשים שמתחילים קריירה שנייה ואף שלישית בחייהם. מסתבר כי גם בספורט העולמי מדברים כיום במושגים חדשים לגמרי, וכאשר בוחנים את "העובדות המדעיות" שהיו נכסי צאן ברזל לפני שניים-שלושה עשורים, קשה שלא לגחך. קחו למשל את הקביעה כי יכולת פיתוח שיא מהירותו של האדם מצויה אי שם במחצית שנות העשרים לחייו. במשך שנים טענו אנשי המדע והאימון כי לא ניתן לפתח מהירות מעבר לגילאי 24-25, ולכן גם לא ראינו אצנים שמתקרבים לגילאי ה- 30, משום שרובם פרשו בגילאי 20 פלוס.  אם נבחן את שורשי הקביעה המוזרה הזו, נגלה כי בדומה להיום, גם אז, טובי האצנים למרחק 100 מטר הם אמריקאים שחורים. בעידן שבו לא היתה האתלטיקה מקצוענית, האפשרות היחידה לעסוק בספורט ולהתקיים היתה במסגרת הלימודים באוניברסיטאות בארה"ב. מלגת הלימודים והמחייה שקיבלו האתלטים בזכות הישגיהם מהתיכון, איפשרה להם להתאמן במהלך כל תקופת רכישת השכלתם האקדמאית.  לאחר שסיימו את לימודיהם, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם, לא מצאו האתלטים המוכשרים כל מסגרת שתוכל לאפשר להם להיות מקצוענים, כלומר - לעסוק במה שהם מצטיינים בו ולהרוויח כסף רב שישחררם מדאגות כלכליות ומהצורך לחפש עבודה. כך נפלטו להם בכל שנה עשרות אתלטים אדירים, שיכלו להגיע להישגים מרשימים, לו רק היו מקבלים תמורה מלאה על מיצוי הפוטנציאל הגנטי שגלום בהם. דוגמה בולטת מאוד לשיפור תוצאת השיא בריצת ה- 100 שייכת לאלוף האולימפי (1992) ולאלוף העולם (1993), האצן הבריטי לינפורד כריסטי, אשר רץ את ריצת חייו - 9.87 - בגיל 33!

מה שברור הוא, שהפיסיולוגיה האנושית לא השתנתה במרוצת מאות השנים האחרונות (ואף יותר), אלא מה שגרם לספורטאים להמשיך ולהפגין ביצועי שיא היו גורמים שונים לחלוטין. 

צבע הכסף

אחד המוטיבים המרכזיים ביותר שגרם לשינוי המשמעותי ביחס לגיל הפרישה הספורטיבי הוא ללא ספק הכסף. היום המילה "כסף" אינה נחשבת לגסה, כאשר הספורטאי דורש את המגיע לו על יכולותיו הגופניות.  עד לפני זמן לא רב אסרה התנועה האולימפית את השתתפותם של המקצוענים במשחקים האולימפיים. נכון שההקפדה לא היתה חמורה כל-כך כפי שנהגו בג'ים תורפ (האלוף האולימפי בקרב 10 ב- 1912, שמדלית הזהב נשללה ממנו לאחר "שגילו" כי קיבל דמי נסיעה לאימוני הבייסבול של האוניברסיטה) אולם היתה הפרדה בין הליגות המקצועניות בעולם לשאר ההתאחדויות. הסרת המחסום המקצועני הובילה ב- 1992 להשתתפותה של "נבחרת החלומות" האמריקאית בטורניר הכדורסל האולימפי בברצלונה. 

הזרמת סכומי כסף גדולים לספורט פתחה בפני הספורטאים חלון הזדמנויות נדיר להפיכת התחום שבו הם מצטיינים לפרנסה ראויה. בעידן שבו הטלוויזיה משחקת תפקיד מרכזי וגופים רבים בעולם נאבקים על רכישת זכויות השידור של אירועי הספורט הנוצצים בעולם (אולימפיאדה, אליפויות עולם, ליגות מקצועניות בענפי הכדור, תחרויות א"ק ועוד), אין פלא שלספורט העולמי מוזרמים סכומי עתק, אשר חלקם מוצא את הדרך לכיסם של הטובים.  רכישת זכויות השידור, הבאתם של נותני חסויות רבים וסיקור עיתונאי חסר תקדים, גרמו לכך שכמות המפעלים הספורטיביים רק הולכת וגדלה. אם בעבר דובר על פסגה הישגית מוגדרת ועל מספר תחרויות מצומצם בשנה בענפים כמו א"ק או שחייה הרי שהיום בקלנדר השנתי של ענפים אלה (במיוחד בא"ק) כמעט שלא נותרו מקומות פנויים. התחרויות נושאות הפרסים (סבב הגרנד-פרי) מתפרשות על פני חודשים רבים (בדומה לנעשה בעולם הטניס שבו אין עונה מוגדרת) מה ששינה לחלוטין את תורת האימון הענפית שגרסה בעבר כי ניתן להגיע לשיא רק בתקופה מסוימת אחת או שתיים. כיום יש לספורטאים אפשרות להתחרות באירועים רבים, במיוחד בענפים האישיים, אשר בצד היותם "הלחם והשעשועים" של ציבור צמאי הספורט - הם מאפשרים פרנסה נאה ומהווים גורם מרכזי בכדאיות המשך העיסוק בספורט מקצועי שנים כה רבות. 

מדעי רפואת הספורט

על מנת להביא ספורטאי או קבוצה ליכולת שיא בעיתוי המתאים (גמר אולימפי למשל, או משחק גמר בענף כדור), נדרשים כיום המאמנים להיעזר בשירותיהם של מדעני רפואת הספורט. בעבר, כאשר גיל הפרישה במרבית הענפים היה סביב גיל 20 (בענפים מסוימים אף פחות התעמלות, שחייה), לא עמדו בפני רפואת הספורט והספורטאים הדילמות אשר עומדות בפניהם  כיום. אין ספק שעל מנת לאפשר לספורטאי הישגי לתפקד ברמה הגבוהה ביותר לאורך 20-15 עונות פעילות, דרוש ידע והכוונה מקצועית. הכסף הרב שהופנה לספורט, העניין והיוקרה הרבה המתלווה לספורטאי הישג, רתמו לספורט אנשי מדע אשר גילו את הפוטנציאל המחקרי והכלכלי הטמון בעיסוק בספורט הישגי. כנסים מדעיים עולמיים שעוסקים במדעי רפואת הספורט ובשיפור יכולותיהם של ספורטאי ההישג, הם עניין שכיח ביותר כיום. כמות המידע שהצטברה ממחקרים בתחום "מפוצצת" כיום כל מאגר מידע ממוחשב, ולרבים מספורטאי הצמרת צמודים כיום מספר אנשי מקצוע (רופא, פיסיולוג, מאמן כושר, תזונאי, פיסיותרפיסט, פסיכולוג), אשר שותפים באופן מלא לתהליך ההכנה והבקרה, במכלול העומסים שמוטלים על ספורטאיהם. רפואת הספורט מוצאת כיום פתרונות שיקומיים שמאפשרים לספורטאי לחזור ולתפקד באופן מלא, אפילו לאחר חבלה קשה. טכנולוגיות ניתוחיות חדשניות מאפשרות למזער את הנזק שנגרם כתוצאה מההתערבות הפולשנית ובכך מאפשרות לספורטאי לעבור תהליך שיקום קצר ולחזור למגרש מבלי לאבד הרבה מיכולותיו (למשל ניתוח "בקע מפשעתי" באמצעות לפרוסקופיה). הבנת תהליכי ההעמסה וההתאוששות מאפשרת כיום למאמן "לשחק" באופן מיטבי ברכיבי האימון (עוצמה וכמות) ועל-ידי כך למנוע מצבים של אימון יתר ושחיקה גופנית. הבנת חשיבותה של התזונה הנכונה (מזון ותוספי מזון יחודיים) ותרומתה לביצועים הגופניים ולתפקודו של הגוף במאמץ מאפשרת לספורטאי לשמור על אורח חיים ספורטיבי (תזונה, מנוחה, שינה, טיפולים) ולהעניק לגופו את הדלק בעל האוקטן הגבוה ביותר. 

לצערנו, חלק מסוים מהיכולת להמשיך ולתפקד ברמות ההישגיות הגבוהות ביותר קשור לשימוש בחומרים משפרי-הישג, שאסורים בשימוש על-פי חוקי הוועד האולימפי הבינלאומי.  "סמי הספורט" (הורמונים, חומרים ממריצים) מאפשרים לספורטאים להמשיך ולהתאמן בעומסים גבוהים ביותר, וחשוב מכך - להתאושש באופן מיטבי מהאימונים המפרכים. קיצורי הדרך ההורמונליים אינם דבר חדש, אולם כאשר אנו דנים בסיבות לדחיית גיל הפרישה הספורטיבי, אי-אפשר שלא להזכיר נושא מרכזי כזה. חשוב לציין כמובן שלא כל הספורטאים נעזרים בתכשירים האסורים, והמפתח לעיסוק רב-שנים בספורט ברמות הגבוהות ביותר נמצא בעיקר במכונה האנושית, דהיינו - גופו של הספורטאי. 

בגרות מנטלית

היכולת לשמר רמה הישגית גבוהה במשך שנים ארוכות כל-כך, קשורה לא רק לרכיב הגופני אלא גם לרכיב המנטלי. לבגרותו של הספורטאי ולתפיסת עיסוקו הספורטיבי כמקצוע לכל דבר, ולא כמשובת נעורים חולפת, תרומה רבה מאוד בהארכת גיל הפרישה הספורטיבי.  ספורטאי שהבין כי גופו הוא מקור פרנסתו העיקרי, יתייחס למושג "חיים ספורטיביים" בכובד הראש הראוי. מקצוען אמיתי יקפיד על שעות שינה מספיקות, יאכל נכון, יבצע טיפולים גופניים, ישמר אנרגיה נפשית ויתייחס ברצינות להוראות אנשי הצוות הרפואי. 

נקודה חשובה נוספת היא הניסיון שאותו צבר הספורטאי במהלך שנות פעילותו והיכולת להביאו לידי ביטוי במגרש. בראשית הכתבה הדגמתי את חשיבותם של שוערי כדורגל עתירי ניסיון ואת השפעתם העצומה על תפקודה של הקבוצה (לא בכדי נאמר ששוער טוב הוא כמו חצי קבוצה). שינוי החוקה בענף הכדורעף למשל, הגביר את הצורך בשחקנים מנוסים ביותר משום שהלחץ המנטלי שהביאה עמה החוקה החדשה (כל מהלך שווה נקודה בניגוד "לכדור עובר" שהיה לפני כן) הגביר את דינמיות המשחק ואת אפשרויות ההכרעה בו. זו הסיבה שבקבוצות צמרת עולמיות רבות עלתה באופן בולט ביותר נוכחותם של בני ה- 30 פלוס, בהשוואה למה שהיה נהוג לפני מספר שנים. נקודה מעניינת נוספת שקשורה בתפקודם של השחקנים הוותיקים בענפי הכדור, עוסקת בזיכרון המוטורי ובמאגר החוויות הספורטיביות שאגור במערכת העצבים שלהם. לאחר שהספורטאים צברו במרוצת השנים עשרות אלפי סיטואציות משחקיות, הם מסוגלים "לקרוא" מהלכי משחק ולהגיב ביעילות ובמהירות למצבים שבהם נתקלו מאות פעמים בעבר. תכונה זו מאפשרת להם לשמר אנרגיה, משום שהם חוסכים מעצמם את הצורך לרוץ בהתלהבות ילדותית אחר כל מהלך סרק. מאידך, די בהברקה חד-פעמית שעשויה להכריע את המשחק, על מנת להעלות את קרנם של הוותיקים ולשחררם מביצוע "פעולות שחורות" במגרש.

מהפכה דרמטית בעולם המושגים

לסיכום, עולם המושגים באשר לגיל העיסוק בספורט הישגי ולגיל הפרישה ממנו, עבר טלטלה רצינית ביותר בשנים האחרונות. ההנחות כי בענף מסוים ניתן להגיע ליכולת שיא בגיל כזה או אחר כבר מזמן לא עומדות במבחן המציאות. בצד ילדים בני 19-18 שנמצאים בצמרת הריצות הארוכות בעולם, ניתן לראות אצנים ותיקים שחצו זה מכבר את שנות השלושים לחייהם (פעם חשבו שהישגי שיא בריצות הקצרות מושגים בגילאים צעירים ואילו בריצות הארוכות קורה הדבר בגילאים מבוגרים).  על אותו מגרש משחקים ילדים בני 20 לצד "קשישים" בני 39-38, תופעה שבהחלט לא היינו מורגלים בה עד לפני שנים לא רבות.  עד מתי ימשיכו אגדות הספורט  להלהיב ולשמש מודל לחיקוי ולהערצה?  בואו ונתאזר בסבלנות, יתכן והעתיד צופן בחובו הפתעות נוספות.  



תגובות הוסף תגובה
לא רשומות תגובות למאמר זה.
אביב של בריאות וחג פסח שמח ממכון וינגייט, המכון הלאומי למצוינות בספורט

אתכם גם בימי הקורונה: אל תחמיצו את סדרת ההרצאות המקוונות של ביה"ס למאמנים ולמדריכים

המרכז לרפואת ספורט ולמחקר של מכון וינגייט, ממשיך גם בימים אלו לשרת את ספורטאי ההישג שזכו להיתר מיוחד

פעילות הספורט ההישגי במכון וינגייט נמשכת במתכונת מצומצמת בהתאם להנחיות משרד הבריאות ומשרד התרבות והספורט

בהתאם להנחיות משרד הבריאות, הלימודים בביה"ס למאמנים ולמדריכים ע"ש נט הולמן מושבתים מה-13.3.20 ועד להודעה חדשה

מנויים יקרים, בהתאם להוראות משרד הבריאות, מה-14.3.20, לא תתקיים פעילות במועדון הספורט: לא יתקיימו שיעורי סטודיו ומתקני הכושר, טניס השולחן, מגרשי הטניס והבריכות יהיו סגורים עד להודעה חדשה

נמשכת ההרשמה למגוון קורסים ומסלולי לימוד בביה"ס למאמנים ולמדריכים של מכון וינגייט