חפש רק בנושא זה






הכתם על מצח הוועד האולימפי הבינלאומי

רצח הספורטאים הישראלים במינכן 1972 היה השיא, אבל ההיסטוריה של הוועד האולימפי הבינלאומי שזורה בהתנהגות חסרת רגישות, שיקולים פוליטיים, לא מעט ציניות וחוסר רגישות משוועת. ובכל זאת, אולימפיאדת מינכן תיזכר לדיראון עולם
  12/11/02
מאמרים נוספים בנושא
שימוש בגישת ה-LMA להתמודדות עם לחץ בקרב מורים לחנ"ג
סקס לפני תחרות כן או לא? תלוי את מי שואלים
אתלטיקה במיטבה בקטאר
אדוני השופט
מאמרים נוספים בנושא
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ד'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014 – חלק ב'
מדריך ערוץ הספורט למשחקי החורף סוצ'י 2014
יכול להיות שזה נגמר – שיחות עם אריק
חופשת סקי עם ילדים: חוויה קסומה או סדנה לניהול משברים?
תפיסת קירוס נכונה ובטיחותית
כללי בטיחות במרכזי ספורט ונופש
גזענות בספורט הישראלי
משחק מקדים בכפר האולימפי
אסרטיביות לא מה שחשבתם
ביקור ב-AJAX המתחדשת
משחקים על בטוח: ניהול בטיחות באירועי ספורט
טניס: הספורטאים הביוניים
מתחממים – לקראת אליפות העולם באתלטיקה
יעפת (ג'ט לג): איך לנחות על הרגליים?
מן הארכיון: יוסף מרימוביץ' ז"ל 2011-1924
משחק מנצח! מוטורי קוגניטיבי ומה שביניהם
הצבת גבולות מעצימה את חוויית חופש הפעולה
על צמתים, מעגלי תנועה וקבלת החלטות
בלט אווירי
ריצת מרתון בפחות משעתיים, האם זה אפשרי?
התעוררות ב-800 מ': דיוויד רודישה נסיך אפריקה
נתון לפרשנות
מנידוי לשותפות מלאה: ערביי ישראל בכדורגל הישראלי
לנטרל את הפחד מכישלון
המונדיאל של דרום אמריקה
מונדיאל 2010 – אל תמהרו להספיד ולבקר
מן הארכיון: כך נולד השיט התחרותי בישראל
"להיות על המפה"
10 שערוריות הספורט הגדולות ביותר
בחזרה לעתיד
הבאנו שלום עליכם
התנועה האולימפית מועמדת לאוסקר
פיני גרשון כמשל
המקום של פדרר בפנתיאון הספורט
היופי שבספורט – אמנות?
מלפפוני אתלטיקה – עוד מספיחי פרשיית סמניה ורמזי
עד כמה מהר ניתן לרוץ 100 מטר?
סמניה לא לבד
בולט מול גיי – הכי טעון, הכי מותח והכי מהיר
ורטהיים: פעילות חברתית במקום ענישה
צ'י גונג – נזקי התרגול הלקוי
מרתון סדום 2007 ("וולוו צ'לנג") – סיום העונה באופני הרים
כדורגל נשים – טיפול נפלא בכדור
הסנדלר רץ יחף – מיומנו של רוכב אופניים
רגע לפני הזינוק: טור דה-פראנס, מהדורת 2007
עמוק בגנטיקה היהודית
הכסף של גאידמק הורס את הספורט
דוד בן-גוריון: על הראש ועל העמידה על הראש
"התשוקה לחיים", מאת פרופ' קיי רדפילד ג'יימיסון. המלצה
בין מצרים, תורכיה, תל אביב ורחובות: דרכו של אמנון חרל"פ
תחת קורת גג במוסקבה - אליפות העולם בא"ק
הכשרת צעירים לספורט הישגי: תנאים מוקדמים
"הממשל בישראל ממקם את הספורט במקום נמוך מאוד"
בדיקה במבחן: על תקנות חוק הספורט בנושא הבדיקה התקופתית לספורטאים
השמיים היו הגבול
על הכישרון בספורט: מיון, מדדים ומבחנים
מייקל ווייט – אצן ישראלי מבטיח, הלך לעולמו בן 22 בלבד
הבדלים בין אוספי ספורט ואוספים כלליים
האם האינטרנט יהרוג את ספריות הספורט?
ספורט ללא עבר
ספורט (לא) ידידותי לסביבה
ספורט נשים: העדפה מתקנת
חוק זה לא ספורט
אריה ונשר על דוכן המנצחים
אלימות בכדורגל: במלחמה כמו במלחמה
קודם כל המסורת - רק אחר-כך היכולת
הספורט בראי הפלילים: על הימורים, הטיית משחקים - והחוק
הוועד האולימפי הישראלי: הקואליציה בין מכבי והפועל
מרד המכבים והשפעתו על תרבות הספורט היהודית
זרים במגרש: שלטון האינטרסים הכלכליים על הספורט בישראל
אחד עשר חללי מינכן, 31 שנים אחרי. לזכרם
"אולימפיה": הספורט והקולנוע בשירות הנאצים
דוד לויתן: 100 שנים של ציונות וספורט
נבחרת הכדורסל: יובל 50 להופעה ההיסטורית במוסקבה
מרק ספיץ – סיפורו של אלוף (יהודי)
ספורט כשר: הרב עוזיאל והמכביות הראשונות
פולה רדקליף: הלוזרית שנהפכה לשיאנית עולם
אחרי חמישים שנה: הישראלים האולימפיים
שמשון פועלי ציון: אגודת הספורט הנעלמה
ההיסטוריה הלועזית של הספורטאים העבריים
הבכורה האולימפית שהסתיימה בוועדת החקירה הראשונה
שואת הספורטאים היהודים: מרוסיה ועד צרפת
הספורט היהודי בגרמניה הנאצית: שואה בשלבים
טיפים לעוסק המתחיל
בגובה הכידון של אלעד פלטין
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שני
בגובה הכידון של אלעד פלטין – חלק שלישי ואחרון
אני שואל אתם עונים
מעורב ירושלמי: מבחר שאלות מהפורום
מה הקשר בין סליחות וכדורגל?
שותים ובועטים
לעלות גבוה – המסע של שחר פאר אל עונת 2009
הכי טוב לשאול
מחנה האימונים של שחר פאר בדרום אפריקה – חלק ב'
יש לי שאלה
מאמרים נוספים בנושא


למרות מאמצי השכנוע של מנהיגים מכל רחבי העולם, כמו גם מאמציהם של העומדים בראש התנועה האולימפית - על כך שאין כל קשר בין ספורט ופוליטיקה, וכי התנועה האולימפית מנותקת מפוליטיקה – ההיסטוריה מוכיחה שוב ושוב כי אין שום בסיס לטענות הנ"ל.

והדוגמאות רבות מספור: קיום אולימפיאדות החורף והקיץ, לדוגמה, ב- 1936 בברלין, למרות שכבר היה ברור לעולם מי הם הנאצים ומה הם מייצגים; וגם אולימפיאדת מלבורן ב- 1956, זמן קצר אחרי שהמהפכה ההונגרית דוכאה באכזריות איומה על-ידי הצבא הסובייטי; והמשחקים האולימפיים במוסקבה ב- 1980, שנערכו חצי שנה בלבד אחרי שפרצה התוקפנות הסובייטית נגד אפגניסטן, ובעקבות כך החרמת אותם המשחקים על-ידי עשרות מדינות, חברות התנועה האולימפית; והתגמול שלא איחר לבוא - החרמת המשחקים האולימפיים ב- 1984 בלוס- אנג'לס, על-ידי קבוצת מדינות הגוש הסובייטי.

ואולם, האולימפיאדה ה- 20 שנערכה במינכן - מ- 26 באוגוסט עד ה- 19 בספטמבר 1972 - היתה יוצאת דופן אפילו באמות המידה של התנועה האולימפית הבינלאומית. האירועים שהתחוללו במינכן, לא זו בלבד שהיו אחד הפרקים הדרמטיים בתולדות מדינת ישראל – הם גם הכתימו בדם לנצח את ההיסטוריה של התנועה האולימפית המודרנית.

מארגני המשחקים האולימפיים וגם מנהיגי גרמניה הפדרלית, ניהלו את המשבר הנורא בחובבנות גמורה. למרות האזהרות המפורשות של מומחים רבים, על הסכנות להיווצרות מצבים "בלתי שגרתיים" בעליל - הם השתוקקו  לקיים את תחרויות הספורט במינכן באטימות מוחלטת, כאנטי-תזה לאולימפיאדה הקודמת שהיתה על אדמת גרמניה, ב- 1936; זאת, עד כדאי אופוריה ממש, "חגיגת השלום העולמי ואהבה עלי אדמות".

אבל האירוניה של ההיסטוריה היתה חדה וכואבת מתמיד.


ספטמבר השחור: ביקור ראשון בכפר האולימפי

באמצע חודש יולי  1972 נפגשו אבו עיאד, אבו דאוד ואבו מוחמד, חברי קבוצת "ספטמבר השחור", בבית קפה בכיכר דה לה רונדו ברומא, והחליטו לתקוף את הכפר האולימפי במינכן; ליתר דיוק, את המשלחת הישראלית המתאכסנת בכפר בין יתר המשלחות. ב- 24 באוגוסט, יומיים לפני טקס פתיחת האולימפיאדה, הגיע אבו עיאד לפרנקפורט, בטיסה מאלג'יר. מטענם כלל חמש מזוודות לא גדולות, ועל-פי התוויות שעליהן, הן נבדקו. ובכל זאת, ביקשו עובדי המכס לפתוח את אחת המזוודות. היא הכילה לבני נשים. מאחר שבין שלושת הנוסעים היתה גם אשה, ויתרו המוכסים על בדיקת שאר המזוודות. בחדרם, במלון במרכז העיר, פגשו השלושה את אבו דאוד, ארזו מחדש את מטענם – שכלל 6 תתי מקלע מסוג קלצ'ניקוב ושני רובים אוטומטיים ותחמושת – בשני תרמילי ספורט. עוד באותו היום הופקדה הכבודה בתא שמור בתחנת הרכבת במינכן. מאוחר יותר הושלם מלאי הנשק בשני קלצ'ניקובים נוספים וכמה רימוני יד.

זמן לא רב לאחר מכן נסע אבו דאוד לכפר האולימפי, יחד עם חברה סורית שהתארחה אצל אחותה, אשתו של פרופסור תושב מינכן. כאשר הבחינה החבורה בקבוצה של ספורטאים מברזיל עוברת באחד השערים, ניגשה הסורית אל השומר, והסבירה לו בגרמנית שהמלווה שלה הוא יוצא ברזיל, וכי זיהה בין הספורטאים חבר ילדות, והוא מבקש לברך אותו. התרגיל עבד בקלות; השם "אבו דאוד" נשמע לאותו שומר גרמני שם "ברזילאי" לכל דבר.

אחרי שחדר בקלות בלתי נסבלת לכפר האולימפי, בירר אבו דאוד היכן מתאכסנת המשלחת הישראלית; כעבור יומיים חזר לאותו השער, כשהפעם הוא מלווה בשניים מחברי ארגונו. אותו שומר הסתפק בכמה שאלות סתמיות, ואיפשר לשלושה להיכנס לכפר ללא עיכובים מיותרים. השלושה יצאו לסיור להכרת השטח. הם הצליחו לסייר בבית שנועד לישראלים, בקונולי-שטרסה מס' 31; עלו לקומה השנייה ואפילו הציצו לתוך החדרים.

זמן-מה לאחר פתיחת המשחקים, הגיעו מלוב בדרכונים מזויפים שישה פלשתינים מאומנים היטב, שלא היו בסוד הפעולה המתוכננת. את התדרוך המלא הם קיבלו ערב ההתנקשות. באותו ערב סידר אבו דאוד את הנשק, התחמושת, המזון וציוד העזרה הראשונה, בין התרמילים, נושאי הסמלים האולימפיים, שבהם צוידו הטרוריסטים. בתרמילים קופלו גם גרבי ניילון ששימשו לאחר מכן כמסכות, וכן חבלים לכבילת בני הערובה.


הישראלים נלחמים בידיים – המחבלים יורים בהם

בבוקר ה- 5 בספטמבר 1972 הגיעו המחבלים אל גדר הכפר האולימפי, ולתדהמתם הבחינו במספר ספורטאים אמריקנים שאיחרו לחזור לכפר ועמדו לעשות את אותו הדבר – לדלג מעבר לגדר. שתי הקבוצות התבדחו ואף סייעו אלה לאלה במשימה. אחד האמריקנים אף התלוצץ על המשקל החריג במיוחד של התרמילים שעזר להרים. אם רק ידע מה מכילים אותם תיקים.

מיד עם כניסתם למגורי המשלחת הישראלית, פרצו המחבלים לחדר הראשון, בקומה הראשונה. יוסף גוטפרוינד, שופט היאבקות שהתאכסן באותו החדר, התעורר למול קני הרובים שבידי המחבלים. הוא הטיל כל כובד גופו,  130 ק"ג, על הדלת הפתוחה - וזעק "בחורים! סכנה! מחבלים!";  שניות מעטות אלה, לפני שנורה למוות, הספיקו לשותפו לחדר על מנת לקפוץ החוצה דרך החלון. שניות לאחר מכן חטפו המתנקשים, בחדר אחר באותה הקומה, את מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא ואת מאמן הקליעה קהת שור. כאשר פתח אחד המחבלים את דלת החדר הסמוך, הוא נתקל במאמן ההיאבקות משה ויינברג, שניסה לתקוף אותו בסכין מטבח; המחבל ירה ופצע אותו.

המחבלים הכניסו את החטופים לחדר בקומה השנייה, הובילו לשם גם את שופט המשקולות יעקב שפרינגר ואת מאמן הסיף אנדריי שפיצר. לאחר מכן חזרו לקומה הראשונה, ושם חטפו את המשקולנים דוד ברגר ויוסף רומנו, את המתאבקים אליעזר חלפין, מרק סלבין וגד צברי, והובילום למעלה. אולם חדר המדרגות הוביל לא רק למעלה אלא גם למרתף, למוסך. לשם מיהר צברי לחמוק ולמצוא מחסה מכדורי המחבל שירה בו, מאחורי עמודי הבטון. בנצלו את המהומה, הטיל עצמו ויינברג הפצוע על המחבל השני, הוציא מידיו את הרובה, אבל המחבל השני התעשת ורוקן בו מחסנית שלמה. בחדר בקומה השנייה חטף ותיק מלחמת ששת הימים, יוסף רומנו, את הנשק מידי אחד המחבלים, אבל נורה למוות על-ידי בן זוגו של המחבל.


גופות מוטלות בכפר האולימפי, ספורטאים מתחרים באיצטדיון

בשעה 4 ו- 40 דקות בבוקר שמעה עובדת ניקיון את קולות הירי, וטלפנה מיד לשירותי הביטחון של הכפר האולימפי. איש השירות, לא חמוש, מיהר למקום וניתקל בדלת במחבל חמוש. המחבל לא ענה לשאלותיו, ותחת זאת הוא הוציא לרחוב את גופתו של ויינברג. עכשיו לא היה עוד ספק באשר לכוונות התוקפים.

בשעה 5 ו- 8 דקות הגיעו לידי השומר הגרמני שני דפי נייר. המחבלים דרשו לשחרר מיד מבתי הכלא בישראל 234 מחבלים כלואים, ובנוסף (כמחווה וסולידריות עם תנועות הטרור האירופיות) את מנהיגי ארגון הטרור הגרמני "הצבא האדום", אנדריאס באדר ואולריקה מיינהוף. המחבלים קבעו מועד לאולטימטום: למחרת היום, בשעה 9. בנוגע לתביעתם מממשלת ישראל, הודיעו המחבלים כי בכל שעה יוציאו להורג בן ערובה וגופתו תושלך לרחוב.

בשעה 8 ו- 15 דקות החלו במשחקים האולימפיים, כמתוכנן, תחרויות הרכיבה על סוסים. ההצגה חייבת להימשך, עסקים כרגיל. כך החליטו המארגנים.

ממשלת ישראל, נאמנה לעקרונותיה דאז, סירבה לשאת ולתת עם הטרוריסטים, וביקשה רשות ממשלת גרמניה הפדרלית לאפשר לכוחות המיוחדים הישראלים לשחרר את בני הערובה בעצמם. הגרמנים כמובן סירבו. עם זאת, ובמטרה להרוויח זמן, הודיעו הגרמנים לטרוריסטים שהם אינם מצליחים ליצור קשר עם ממשלת ישראל, ועוד מיני טיעונים מסוג זה.

המחבלים הטילו ספק בנכונות ישראל להיענות לתביעותיהם, ועם זאת דחו את מועד פקיעת האולטימטום פעם אחר פעם. המשא ומתן נמשך כל העת. באותו הזמן ניסו הגרמנים במטה החירום לגבש תוכנית לפעולת חילוץ.

בשעה 5 אחר-הצהריים הציגו המחבלים תנאים חדשים: הם דרשו מטוס סילון, שבו יטוסו יחד עם בני הערובה לקהיר. מכיוון שהישראלים אינם רוצים לשאת ולתת איתנו על אדמת גרמניה – יוטסו למחרת היום המחבלים שישוחררו מהכלא בישראל לנמל התעופה של קהיר, ושם ישוחררו בני הערובה. הפרת ההסכם תגרום למותם של כל בני הערובה. הגרמנים נענו לדרישות המחבלים.


תכנון רשלני, ביצוע קטסטרופלי

מכאן ואילך פעלו הגרמנים בשלומיאליות גמורה. השוטרים שפעלו בשדה התעופה במינכן היו מעטים. על-פי התכנון של מטה החירום, הוקצו חמישה צלפים לירי בכל אחד מהמחבלים. אלא שברגע האחרון, נזכר אחד מהמפקדים במטה להודיע לצלפים שבאירוע משתתפים שמונה מחבלים – ולא חמישה, כפי שחשבו בתחילה. כמובן שניהול מקצועי של האירוע היה דואג להקצות 2-3 צלפים, לפחות, לכל מחבל ולא להיפך. הצלפים לא צוידו ברובים מתאימים, אפילו לא לבשו אפודי מגן. התאורה בשדה התעופה (היה לילה ללא ירח) לא התאימה לירי מדויק של הצלפים, שרוביהם לא חומשו במכשירי ראייה בחושך. למשתתפי המבצע לא סופקו מכשירי קשר מתאימים; השוטרים לא קיבלו דיווח על מקום הנחיתה המדויק של המסוק, שהביא את בני הערובה והמחבלים לנמל התעופה של מינכן. כתוצאה מכך, חלק מהשוטרים נקלעו לאש צולבת של חבריהם.

ועוד: מסוק ובו קבוצת שוטרים שכונסה כיחידת הסתערות ואמור היה לנחות במרכז התרחשות, נחת מסיבה כלשהי במרחק של קילומטר וחצי מהמסוק שבו היו החטופים. לוחמים נוספים שהובהלו לנמל התעופה, לא הגיעו לאתר האירוע במועד.

המשטרה פתחה באש, וחיסלה מיד שלושה מחבלים; שאר המחבלים שנותרו בחיים פתחו באש מקלעים לעבר בני הערובה. השוטרים, במפגן של אווילות בלתי מתקבלת על הדעת, השליכו רימון יד לתוך המסוק, שעלה באש. ארבעה  מחבלים נהרגו ושלושה נישבו בידי השוטרים (ושוחררו אחרי כחודש, בעקבות חטיפת מטוס "לופטהנזה").

בנמל התעופה של מינכן נרצחו כל בני הערובה הישראלים שהגיעו לשם בחיים. אחד-עשר חברי המשלחת הישראלית לא שבו מהמשחקים האולימפיים במינכן: מרימי המשקלות דוד ברגר, יוסף רומנו וזאב פרידמן; המתאבקים מרק סלבין ואליעזר חלפין; מאמן האתלטיקה עמיצור שפירא; מאמן ההיאבקות משה ויינברג; מאמן הקליעה קהת שור; מאמן הסיף אנדריי שפיצר; שופט היאבקות יוסף גוטפרוינד ומאמן המשקולות יעקב שפרינגר.

הוועד האולימפי הבינלאומי, אשר הונהג באותה עת על-ידי האמריקאי אייוורי ברנדג', סרב להפסיק את המשחקים, כפי שדרשה ממשלת ישראל, כמו גם נשיא הוועד האולימפי של גרמניה הפדרלית, וילי דאומה; יתרה מזאת: הוועד האולימפי הבינלאומי לא מצא לנכון לכבד זכר הנרצחים בצורה נאותה. ואפילו עשרים שנה לאחר מכן, באולימפיאדת ברצלונה 1992, סירבו המארגנים להכריז על דקת דומייה במסגרת טקס הפתיחה של המשחקים.

במינכן נערכה עצרת אבל מיוחדת, אולם איש לא עזב את העיר לפני תאריך הסיום של המשחקים, למעט הספורטאים הישראלים שניצלו, וחמישה ספורטאים ממדינות אחרות, שראו כחובה אישית להביע את הזדהותם. נציגי שש מדינות בלבד, מתוך 123 שהשתתפו באולימפיאדה, מצאו לנכון לבוא למחרת בבוקר אל בית המשלחת הישראלית, להביע את השתתפותם בצער.

וכך, מוטבע אות הקין של מינכן 1972 לדיראון עולם, על מצחו של הוועד האולימפי הבינלאומי.

תרגום מרוסית: יעקב גולן



תגובות הוסף תגובה
1.המון שגיאות במאמרשי06/09/07
20.10.17 יום פתוח ללימודים במכון וינגייט

משתלם להשתלם

מבדק הזהב
הדרך לבריאות טובה הנשמרת לאורך זמן