חפש רק בנושא זה






סימום בספורט – הזווית ההיסטורית

תאנים יבשות ביוון העתיקה, משקה מפרסות טחונות של חמורים במצרים הקדמונית, סמים ממריצים במאה ה–19, האמפטמינים בימי מלחמת העולם השנייה, סטרואידים אנאבוליים בשנות החמישים ועוד – מולי אפשטיין, פיזיולוג במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנצל את תחילתו של העשור לסיכומים ולתחזיות
  25/12/09
מאמרים נוספים בתחום
סקס ספורט ומה שביניהם
"לב של ספורטאי"
הקשר בין השמנה וספורט למחלת הסרטן
רפואת ספורט: תרגילים לייצוב גב תחתון ועוד...
מאמרים נוספים בתחום
היפוטוניה בילדים: מאפיינים ואתגרים להתערבות פסיכומוטורית
זריקת ניצחון
DHEA - הורמון הנעורים. האומנם?
חסרות יסוד: ספורטאיות וחוסר ברזל
מאמרים נוספים בתחום

מולי אפשטיין - מנהל פורום "חיים וספורט"   

שלהי העשור הקודם הוכיחו לנו שגבול היכולת האנושית הוא מושג תיאורטי בלבד.  יוסיין בולט, שיאן העולם בריצות ל־100 ו־200 מטר, קבע זמנים שלא מן העולם הזה.  לצד ההתפעלות מן הפנומן הג'מייקני אי אפשר שלא לתמוה ולשאול האם הוא "נקי".  השנים האחרונות לימדו אותנו שכל תוצאה יוצאת דופן עלולה להסתיים בעוד ממצא חיובי פרי עמלן של המעבדות הביוכימיות.  נדמה שהשבר הגדול ביותר בתולדות הסימום הספורטיבי התרחש בסיאול 1988.  בן ג'ונסון, אלוף אולימפי ושיאן עולם לרגע, חרך את המסלול בתצוגה פנטסטית שלימים התברר שהייתה תולדה של שרירים רוויי סטרואידים.  בן ג'ונסון הוא אמנם ציון דרך, אבל היסטוריית הסימום הספורטיבי החלה הרבה קודם לכן.  על הסימום בספורט – הזווית ההיסטורית – בכתבה שלפניכם.

פרסות טחונות של חמורים
השימוש הנרחב בתוצרים רפואיים במטרה להקל על תסמיני מחלות שונות תועד כבר במאה ה־3 לפנה"ס על ידי רופא יווני בשם גאלן.  אותו גאלן היה זה שתיעד את השימוש בחומרים ממריצים על ידי ספורטאי יוון העתיקה במטרה לשפר את הישגיהם הספורטיביים.  הספורטאים שהשתתפו במשחקים האולימפיים העתיקים נהגו לאכול מזון מיוחד ונהגו להשתמש במגוון חומרים במטרה לשפר את יכולותיהם הגופניות.  המנצח בריצה למרחק 200 מטר במשחקים האולימפיים של שנת 668 לפנה"ס תועד כמי שניזון מדיאטה מיוחדת שכללה תאנים יבשות.  המצרים הקדמונים נהגו לשתות משקה שהוכן מפרסות טחונות של חמורים, שהורתחו בשמן ולאחר מכן עורבבו בפקעות ובעלי כותרת של ורדים.  משקה ייחודי זה, כך חשבו הקדמונים, עזר לשיפור הישגי הספורטאים.  בתקופת רומי נהגו הגלדיאטורים להשתמש בחומרים ממריצים במטרה לשמור על רמת אנרגיה גבוהה לאחר שנפצעו.  התנהגות דומה נרשמה גם בקרב אבירי ימי הביניים.  למעשה ההיסטוריה רצופה סיפורים על ספורטאים שחיפשו שיקוי קסמים שיעניק להם את "המשהו הנוסף" שיעזור להם להשיג הכרעה מהירה, ישפר את יכולות הביצוע שלהם או שיאפשר להם להתמודד במצב של חולי או פציעה.  כיום הספורטאים בסך הכול משחזרים את המסורות העתיקות האלה.

 
השימוש בחומרים אסורים אינו מוגבל לבני אדם בלבד ומוכרת התופעה בה סוסים סוממו במטרה לשפר את כושרם התחרותי.  האיסור לסמם סוסים נקבע בשנת 1903, אולם בהיעדר בדיקה אפקטיבית לא היה ניתן לבצע אכיפה אפקטיבית.  בשנת 1910 הונהגו בדיקות רוק לסוסים,  בדיקות אלה היו אפקטיביות ואפשרו לגלות האם הסוסים סוממו. שיפור עקבי בטכנולוגיה אפשר לזהות את מגוון החומרים הגדול בהם השתמשו לסימום הסוסים. הונהג שימוש בדגימות שתן ובדגימות דם במהלך המרוצים והטבעת הלכה והתהדקה.

 
במאה ה־19 שחיינים שהתחרו בתחרויות שנערכו בתעלת אמסטרדם, השתמשו בסוג של חומר ממריץ, כמו גם רוכבי האופניים שהשתתפו בתחרויות שדרשו ביצועי סבולת כבירים. קפאין, קוקאין, סטריכנין, אתר, אלכוהול וחמצן, היו החומרים הנפוצים באותה תקופה, הן בשימוש מבודד והן בקומבינציות שונות.  מקרה המוות הראשון המדווח כתוצאה מסימום ספורטיבי, התרחש בשנת 1896.  רוכב אופניים בריטי בן 24 בשם ארתור לינטון התמוטט במהלך תחרות למרחק 580 ק"מ בין פריס לבורדו.  על פי דיווחי אותה תקופה היה זה מאמנו של לינטון שהורה לו להשתמש בחומר בשם סטריכנין.  דיווחים מאוחרים יותר העלו את הסברה שלינטון מת כתוצאה מחום גבוה שגרמה לו מחלת טיפוס המעיים.  מאמנו של לינטון הושעה מאימון בעקבות מעורבותו בפרשיית הסימום.  אתלט בריטי נוסף, תומאס היקס, היה קרוב למוות לאחר שניצח בריצת המרתון של המשחקים האולימפיים בסנט־לואיס בשנת 1904.  חייו של האתלט שהשתמש בברנדי מהול בסטריכנין, ניצלו קרוב לוודאי הודות להתערבות צוותי הרפואה בקו הסיום. 

עד למחצית המאה ה־19 היו עדויות מעטות בלבד בדבר השימוש בחומרים אסורים בספורט.  באותם ימים לא היה כמובן מנגנון פיקוח ובקרה על הסימום הספורטיבי.  בשנת 1920 פורסם מנשר בשם Dangerous Drugs Act שקרא להגביל את זמינות הקוקאין והאופיום למרשם בלבד.  יתכן שהיעדר עדויות לשימוש בסמים/תרופות בספורט עד למלחמת העולם השנייה, משקף את מיעוט החומרים שהיו קיימים באותה תקופה, שלא לדבר על העוצמה הנמוכה שלהם בהשוואה לכימיקלים רבי העוצמה של ימינו.  בימי מלחמת העולם השנייה הגיעה תעשיית החומרים הממריצים ממשפחת האמפטמינים לשיא.  חומרים אלו סופקו לכוחות הלוחמים במטרה להגביר את העוררות המנטאלית ובמטרה לדחות את העייפות הרבה.  באופן לא מפתיע, הפכו הממריצים לסם הפופולארי ביותר בקרב ספורטאי שנות ה־40 וה־50.  רוכבי האופניים היו הספורטאים שנהנו באופן מיוחד מהאפקט המעורר של חומרים אלה, הן בביצועי ספרינט והן בביצועי סבולת.
מקרי מוות של ספורטאים במהלך שנות ה־60 המחישו עד כמה התפשטה תופעת הסימום הספורטיבי.  מקרה המוות הראשון במסגרת המשחקים האולימפיים היה ביום הפתיחה של משחקי רומא 1960.  רוכב אופניים דני בשם קנוד ינסן נפל ומת במהלך התחרות הקבוצתית למרחק 100 ק"מ.  שני רוכבים אחרים חברי הנבחרת הדנית נלקחו אף הם לבית החולים.  ממצאי הנתיחה שלאחר המוות הדגימו שימוש באמפטמין ובחומר בשם ניקוטיניל־ניטראט. 
מקרה המוות של רוכב האופניים הבריטי, טומי סימפסון, במהלך הטור דה־פראנס של 1967 הוקרן בטלוויזיה ברחבי העולם.

שבועות לאחר מכן נמסר שבגופו של סימפסון נמצאו עקבות של אמפטמין, מתילאמפטמין וקוניאק.  בחיפוש נמצא אמפטמין אף בכיס הז'קט של הרוכב ובציודו האישי.  שני מקרי מוות נוספים, האחד ברכיבת אופניים והשני במשחק כדורגל, תועדו בשנה שלאחר מכן.  עדויות נוספות בדבר השימוש המוגבר באמפטמינים הגיעו מכיוונו של האתלט הבריטי אלן סימפסון שהודה כי השתמש בחומרים אלה במהלך משחקי חבר העמים בשנת 1966. 

נערי הפרחים
תופעת השימוש הנרחב בסמי ספורט באותם ימים צריכה להיבחן מנקודות מבט נוספות.  שנות ה־60 העליזות התאפיינו בגישה מאוד ליברלית ביחס לשימוש בסמים, במיוחד על רקע נערי הפרחים ולהקות הרוק ששלטו באותם ימים.  בנוסף, ובאופן הרבה יותר משמעותי, שנות ה־60 היו ימי 'המהפכה הפרמקולוגית'. החיפוש של חברות התרופות אחר חומרים שיהיו יותר יעילים, יותר בררניים ופחות רעילים, הוביל לפיתוח מערך תרופות עצום שהצליח לשנות תפקודים ביוכימיים, פיזיולוגיים ופסיכולוגיים בגופו של האדם. לא מפתיע עם כן, שחלק מן הספורטאים מצא בתכשירים פרמקולוגיים אלה אמצעי אדיר לשיפור יכולת ההישג הספורטיבית, הרבה מעבר למה שהם יכלו להשיג בעבודה קשה ובאימונים קפדניים. יתרה מזאת, מגוון החומרים החדש פתח בפני עולם הספורט אפשרויות בחירה רבות יותר ומגוונות יותר. הספורטאים יכלו לבחור את הסם הספציפי שיענה לדרישותיהם המיוחדות וישפר באופן אופטימאלי את יכולתם הביצועית.  הספורטאים השתמשו באמפטמינים ובממריצים מסוגים אחרים לפני התחרות או במהלכה.  בד בבד עם התגברות התופעה הצטברו גם העדויות בדבר הקשר שבין השימוש בחומרים הממריצים ובין העלייה במקרי ההתמוטטות במהלך התחרויות – במיוחד עקב התקף לב או דום נשימה.  לפי שעה, העדויות בדבר תופעות הלוואי ארוכות הטווח על הגוף נחשבו כמעטות.

הוא בילף את כולם!
לעומתם החומרים שהחלו לצוץ במהלך שנות ה־50 בקרב מפתחי גוף באמריקה ואחר כך בקרב משקולנים ואתלטים, היו סיפור אחר לגמרי.  חומרים אלה, הסטרואידים האנאבוליים, שגרמו לעלייה במסת השריר וברמת הכוח שלו, גרמו גם לתופעות לוואי משמעותיות.  התועלת העיקרית של חומרים אלה הייתה בהגברת יכולת האימון ועמה הכנה טובה יותר לקראת תחרויות המטרה.  חשוב לציין, שבאותם ימים לא בוצעו כלל מבדקי סימום והשימוש בחומרים אלה היה פרוע במיוחד.  מבדקי הסימום הראשונים החלו במשחקים האולימפיים של 1968 ומבדקי הפתע הונהגו 21 שנה מאוחר יותר.  לא צריך להיות בעל דמיון מפותח על מנת להבין שהשימוש באותם חומרים היה פרוע ובלתי מפוקח.  התשוקה להעצים את ההישגים לשם האדרת היוקרה הלאומית שלטה בעולם הספורט בשנות ה־70 וה־80.  חשיפת מסמכי השטאזי (המשטרה החשאית המזרח גרמנית) שפכה אור על אחת מתעשיות הסימום המאורגנות ביותר שקמו.  הממשלה המזרח גרמנית ראתה בספורט מכשיר להאדרת המשטר הקומוניסטי ודאגה לספק לספורטאים ולבני משפחותיהם תנאים אידיאליים לאימון ולמחייה.  סביר להניח שבאותה תקופה פעלו תכניות סימום רבות, אולם אף לא אחת מהן תועדה באופן כל כך קפדני. 

הסימום בן ימינו הוא הרבה יותר מתוחכם והרבה יותר מתקדם. מעבדות פרטיות מפתחות חומרים חדישים והרשויות מתקשות לעקוב ולבקר.  מאז שנת 1989 מונהגים ברחבי העולם מבדקי פתע לאיתור ספורטאים שמשתמשים בחומרים אסורים.  כמות הבדיקות עצומה, אולם אין בכך די.  כמות מבדקים גדולה מוליכה לפיתוח חומרים ושיטות חדשות.  ספורטאים זוטרים משתמשים, קרוב לוודאי, בחומרים מהדור הישן, כאלה שניתנים לגילוי בקלות.  ספורטאי העלית משתמשים, כנראה, בדור חדש של חומרים – חומרים שמיוצרים אך ורק עבור קבוצה אקסקלוסיבית של ספורטאים. 
קרוב לוודאי שמשחק החתול והעכבר יימשך, אין סיבה שלא. המשחק הזה מניע גלגלים רבים ומגלגל סכומי כסף גדולים. כולם נהנים – יצרניות החומרים, מפתחי ערכות הדגימה, מפתחי טכניקות הבדיקה, המחקר הפרמקולוגי והספורטאים עצמם. ואי אפשר לסיים בלי המשפט האלמותי של שדר האתלטיקה הדגול נסים קיוויתי ששידר את ריצת הגמר ל־100 מטר בסיאול.  ברגע שג'ונסון חצה את קו הגמר בטיסת ה־9.79 שלו זעק קיוויתי: "הוא בילף את כולם, הוא בילף את כולם"!  אוי כמה שהוא צדק.

מולי אפשטיין – פיזיולוג, יועץ במרכז לרפואת ספורט ולמחקר ע"ש ריבשטיין במכון וינגייט, מנהל הפורום: "חיים וספורט". לכניסה לפורום "חיים וספורט" הקליקו כאן

                     



תגובות הוסף תגובה
1.כתבה מצויינתדודי07/01/10
משחק מנהלים
המאמן בעידן המודרני כבר איננו רק "מכונת אימונים" ונדרש להפגין גם כישורי ניהול שונים


תשתחררו
כולם מכירים את חשיבות החימום לפני האימון, רבים מזניחים את השחרור וההרפיה אחריו. מולי אפשטיין מסביר כמה זה חשוב


מציאות מדומה
אימון הדמיה הוא חלק חשוב בתוכנית האימונים. המטרה: להכיר את סיטואציית התחרות ואת תגובות הספורטאי ולהפחית את הלחץ


כדור לבטן
ענת מאיר מציגה סדרת תרגילים לחיזוק שרירי הבטן עם כדור כוח גמיש